פרטי המטוס:
דגם:S.O.4050 ווטור IIA
יצרן: סיד אויאסיון, צרפת
מספר יצרן: 28
תיאור האירוע:
ב-5 ביוני 1967 המריאה מרמת דוד רביעיית מטוסי ווטור של טייסת 110 לתקיפת בסיס ח”א הסורי דמייר. את הרביעיה הוביל רס”נ צור לוי, מפקד הטייסת, ונווטו רס”ן אייל אחיקר במטוס ווטור דגם B מס’ 31, מספר 2 היה סגן אברהם וילן במטוס ווטור A מס’ 07, מספר 3 רס”ן אדם צבעוני במטוס ווטור A מס’ 09, ומספר 4 סגן אורי מרגלית במטוס N מס’ 67. כל מטוס נשא בתא הפצצות 7 פצצות 70 ק”ג ותחמושת לתותחים. קוד הקריאה של המבנה בקשר היה “ירדן”, והוא הגיע למטרה בשעה 12:10. במהלך תקיפה זו נפגע מטוס 07 שהטיס וילן מאש הנ”מ שנורתה מהקרקע וננטש.
סיפר וילן:
ב-5 ביוני – היום הראשון של המלחמה, בגיחה השנייה שלי,טסתי לתקיפת ש\ת דמייר. היינו המבנה הראשון על השדה כשצור מוביל אותנו. הגענו לשדה לפי התכנון ונכנסנו להפצצה. על המסלול עמדה רביעית מיג 21והראשון שבהם החל בהמראה. ניסינו לנתק את דרכו בהפצצה אך הוא היה זריז מאיתנו והמריא.
נכנסנו ליעף הפצצה שני ובצלילה שמעתי פתאום (ואולי זה נדמה לי) בום-בום-בום ומכה חזקה בבטן. הבנתי שנפגעתי, אך החלטתי להמשיך לטוס. לפתע נעלם לי האופק. לא הרגשתי “ג’י” אך ידעתי שהמטוס מעלרד. נזכרתי במקרה של זימון שמטוסו ביצע “לופ”, קיזזתי קדימה, ומכיוון שההגה לא השפיע הסתכלתי על מד המהירות. ראיתי 230 והורדתי נפנפים. החלטתי על נטישה וניסיתי למשוך בידיות. לא מצאתי אותן. הרכנתי ראשי, תפסתי בידיות ונפלטתי.
זכורה לי הרגשה נעימה מאד באויר. אני עוזב את הכיסא, הכיסא “יושב” מולי באוויר וכתם אדום לפני עיני. משיכה בכתפיים והמצנח נפתח. אני בודק את עצמי ונוכח שנפצעתי במרפק הימני.
למטה, ממש מתחתי משתרע ש\ת דמייר ומיג 21 נוחת על מסלול העפר שלו. מטוסי מסתחרר למטה בסחרור שטוח כשהוא אפוף בלהבות.
הרגשתי מזופתת. ממש קשה להאמין שדווקא לי “יזדמן” ליפול בשבי ואני נכנס לאדישות. לפתע יורים עלי. אחרי זמן קצר היריות נפסקות. עוד 2-3 דקות באוויר ואז הקרקע פוגעת בי. אני משתחרר מהמצנח, אין שום תנועה מהמחנה. רצתי כ-100 מטר ואז נזכרתי בשרה (מכשיר איכון שנשא איתו כל טייס) כשחזרתי, התמלא השטח בערבים. 2 טייסים לבושים בחליפת טיסה מסמנים לי לעבור את הגדר (נפלתי כ-100 מטר מחוץ לגדר) ואחד מהם אומר לי באנגלית “היפלתי שני מיראז’ים”.
קשרו את עיני והכניסו אותי לג’יפ, לקחו אותי לדמשק וחקרו אותי שם כיומיים, לא עינו אותי ולא התעללו. פעם אחת נזדמן לי לראות קצין בכיר סורי שדרגתו כדרגת רב-אלוף (גנרל?) שבא לחקרני.
בדמשק עברתי כמה בתי כלא, עד שהגעתי לכלא אל-מאזה. נחקרתי עוד פעמיים ופרט לזה ניתנה לי מנוחה. ביום העשירי לשבי נפגשתי עם איש הצלב האדום אשר מכאן ואילך ביקרני כל שבוע. כתבתי מכתבים וקיבלתי חבילות עם ממתקים וספרים. עברו עלי 6 שבועות, ובלילה האחרון בישר לי איש הצלב האדום את החזרתי.
עכשיו, אני יכול להרגיש שזה לא היה נורא, אם כי מפחיד למדי, ונראה לי שהיה לי הרבה מזל.
