הפלת קורנס 682

פרטי המטוס:

דגם:F-4E-41-MC פאנטום II

יצרן:מקדוננל דאגלס,ארה"ב

מספר יצרן:3755

מס' חא"א:68-0547

תיאור האירוע:

מבנה של טייסת 201 הגיע לסוריה  בתאריך 7.10.73 לצורך תקיפת מערך הטק"א הסורי, במסגרת מבצע "דוגמן 5" במלחמת יום הכיפורים. את מטוס 682 הטיס קובי חיון ועמו הנווט עוזי שמיר.

לפני שנכנסו ליעף התקיפה על מחפורת טילי SA-6 זיהה הצוות שהיא ריקה. ברגע האחרון הם הטילו את הפצצות על סוללת תותחי ZSU-23×4 ותוך כדי כך נפגע מטוסם מפגז. הטייס יצא מהיעף בגובה נמוך ביותר ובמבערים מלאים, והפנה את מטוסו לכיוון שטח ישראל. הוא הודיע למספר 3 דורון שלו לשמור עליו, ושני המטוסים דהרו ארצה. לפתע צעק שלו לחיון לשבור מכיוון ששיגרו טיל לעברם. חיון ביצע שבירה, הפך הטיה והמשיך לכיוון הקוים הישראליים.

שלו דיווח שממטוסו של חיון יוצא עשן וקיימת נזילת דלק. לאחר מכן כבה המנוע הימני. חיון משך לגובה וב-9,000 רגל נדם גם המנוע השמאלי. חיון ניסה להתניע ותוך כדי כך הם החלו להתכונן לנטישה.

חיון ושמיר נטשו באיזור צפת ליד ריחנייה. שמיר נפגע בגבו בנטישה. חיון הוביל את שמיר לכביש ולאחר כמה דקות הגיע מסוק בל 205 ואסף אותם. טייס המסוק המריא אך להפתעתם פנה לכיוון הרמה כדי לחלץ טייס נוסף. הצוות הגיע לטייסת בשעות הערב.

סיפר חיון לביטאון חיל האויר:

" עוד לפני שנכנסנו ליעף, זיהינו שהמחפורת של סוללת SA-6 שהיינו אמורים לתקוף ריקה. ברגע האחרון שחררנו את הפצצות לכיוון של סוללת נ"מ 57 מ״מ. בשחרור, חטפנו ממנה פגז. הרגשתי פגיעה. בומבה אדירה. פאנטום שפוגע בו פגז, זה לא שפשוף. זאת בומבה איומה כזו, שכל האווירון מזדעזע.
הנווט צעק לי: נפגענו! אמרתי לו: לא נוגעים בכלום, ראש בחוץ, תמשיך להסתכל. יצאתי מהיעף, נדבקתי לריצפה, מבערים מלאים. ידעתי שאני קרוב לגבול, והעיקר, מבחינתי, היה לברוח ולחצות את הגבול. ברדיו היו צרחות היסטריות, ומסביב עפו טילים והיה נ"מ איום.

הרמה היתה מלאה עופרת. כמו זיקוקים שחורים. בכל מקום שעברנו, ראינו כוחות קרקע עם הקנים למעלה, יורים כמו משוגעים. הודעתי למספר שלוש, דורון שלו ז״ל, לשמור עלינו כי נפגענו, ומאז הוא נדבק אלינו. אנחנו דוהרים לכיוון קו הגבול ודורון צועק לי: שבור! שיגרו עליכם טיל. אנחנו ער שים שבירה אתת, עם חצי לב, כי ידענו שכל שבירה מרחיקה אותנו מהגבול. באמצע השבירה עוזי אומר, זהו, עזבו אותנו. אני מיד הופך וממשיך לכיוון הקו.
חצינו את הקו ודורון מדווח שיש לנו נזילת דלק ועשן. מנוע ימין משמיע קול צורמני ונכבה. אנחנו מושכים לגר בה, וב־9,000 רגל גם מנוע שמאל הולך. אני עושה ניסיונות התנעה, ובינתיים אנחנו מתכוננים לנטוש. אנחנו מבצעים נטישה נקייה, קרוב לצפת, באיזור הכפר הדרוזי ריחניה. בהתחלה אני לא רואה את עוזי ואני רץ כמו משוגע וקורא לו. דורון עושה מעלינו הקפות, שומע את עוזי בקשר ומנווט אותי אליו. אני מגיע אליו ומגלה שהוא דפק את הגב בנטישה. דורון עוזב אותנו, כי הוא היה קצר בדלק ואני לוקח את עוזי לכביש.

פתאום מגיע זחל״ם ישן מכיוון צפת וממנו יורד סגן אלוף, בן ,60 מחיל הקשישים, שנראה כמו הסבא שלי. בסמכותיות רבה, הוא מורה לי לעלות לזחל״ם. אני אומר לו שאנחנו לא עולים על שום זחל״ם, כי תיכף יבוא הליקופטר לקחת אותנו. הוא מתחיל להתווכח ומאיים שייקח אותנו לבית־ החולים. הבנתי שמיותר לריב איתו ואמרתי לו שבמטוס שהתרסק יש ציוד מסווג והוא והאנשים שלו חייבים לאסוף אותו. נתתי לו את משימת חייו. הוא הלך לחפש את הציוד ולאתר מספר דקות הגיע הליקופטר ואסף אותנו.¹
על המסוק התרחש קטע שכאילו נלקח מתוך הסרט "אפוקליפסה עכשיו". אנחנו יושבים בתוך בל־205 הרופא יושב לידינו, אוכל תפוחים, כלום לא מזיז לו, והקברניט טס לכיוון הרמה. מסביב הכל שחור. יורים שם כמו משוגעים. אנחנו טסים בין הכדורים, בתוך הליקופטר, ואני אומר לעצמי, הרגע יצאתי משם, ועכשיו הוא מכניס אותי לשם עוד פעם? משהו פה לא בסדר. אני שואל את הטייס: לאן אתה טס? והוא משיב לי באדישות: לרמה, יש לי עוד טייס לחלץ.
אנחנו מגיעים לטייסת בערב ועושים לנו קבלת פנים, כאילו שחזרנו מהקבר. איתמר ברנע רואה אותי, רץ במדרגות ומחבק אותי. זה היה מאוד חריג. ממש השאיר עלי מין צלקת של התרגשות. זאת היתה קבלת פנים נרגשת, שלא היתה מקובלת בין המצ'ואים של הטייסת.

הערות המערכת:

1. מסוק בל 205 מטייסת 124, הצוות שדה-צבי