חודש מאי 1948 שנה לאחר ההצבעה באו”ם על תכנית החלוקה, מצא את ישובי הנגב הצפוני מותקפים כמעט מדי יום ביומו. לאחר חודשים של מחסור במזון, בתרופות, ברופאים, בנשק ובתחמושת היו אנשי הישובים מותשים, אולם עמדו בעוז והגנו על ישוביהם.
כדי להקל על מצבו הקשה של הנגב, הוקמה עוד במחצית פברואר 1948 טייסת הנגב בפיקודו של עזר ויצמן, כפופה לחטיבת הנגב בניר-עם. ארבעה טייסים, ארבעה מכונאים ושניים-שלושה מטוסים עסקו בכל סוגי המשימות: סיורים וצילומים אוויריים, קשר יומי עם הישובים המבודדים, ליווי שיירות אל הנגב ובין הישובים, ופינוי פצועים וחולים אל העורף. התנאים לפעילות הזו היו קשים בגלל מצבם הגרוע של המטוסים, מחסור של טכנאים וחלקי חילוף, ניתוק כמעט מוחלט מטייסת האם בתל אביב וחוסר ניסיון טיסתי ומבצעי לחלק מהטייסים.
כדי להקל על הקשר בין הישובים הוחלט על הכשרת מינחת למטוסים קלים ליד כל ישוב בנגב הצפוני. ב-10 במרס 1948 היו שמונה “שדות תעופה” כשירים לקלוט מטוסים: ניר-עם, בארות-יצחק, נירים, אורים, צאלים, רביבים, נבטים ובית אשל.
אחד הישובים שהיה עתיד לשמש מוקד חשוב לפעילות טייסת הנגב במועד מאוחר יותר היה כפר-דרום שברצועת עזה. תנאי השטח וקרבתו של היישוב לדיר-אל-בלח היקשו על מציאת מקום מתאים להכשרת מסלול.
| כפר דרום היה ישוב שהוקם בשנת 1946. במהלך מלחמת העצמאות, לאחר קרבות קשים עם הכוחות המצריים פונו תושבי המקום ב-8 ביולי 1948 והכפר ההרוס נכבש על ידי הצבא המצרי. היישוב הוקם מחדש לאחר שהמקום נכבש על ידי צה”ל במלחמת ששת הימים. בשנת 2005 פונה ונהרס על פי החלטת ממשלת ישראל במבצע ההתנתקות מרצועת עזה. |
ב-27 בפברואר 1948 נחת שם עזר ויצמן והדריך את אנשי המקום כיצד להכשיר מנחת קטן בשטח שאיתר. כשנחת ויצמן כעבור שבוע לבדיקת המנחת, נקלע לאש כבדה של ערביי הסביבה ונאלץ להמריא במהירות ולהתרחק מן המקום. מאז לא נחתו יותר בכפר-דרום מטוסי טייסת הנגב.
כפר דרום שכן קרוב לכביש ולמסילת הברזל המוליכים למצרים. היה זה אתגר צבאי חשוב לערבים לכבוש ולחסל ישוב יהודי העלול לחסום את התקדמותם לעבר תל אביב.
על המקום הגנו כ-25 בחורים צעירים והוא היה במצור מזה חודשים ארוכים. ההתקפה הגדולה הראשונה על כפר דרום נערכה ב-11 במאי 1948 על ידי יחידות של האחים המוסלמים ממצרים בסיוע תותחים ושריון. מגיני הישוב הדפו את הסתערות הערבים תוך גרימת אבדות כבדות להם. אולם גם למגינים היו נפגעים ונוצר מחסור חמור בתחמושת ובציוד רפואי. בתשדורות שהתקבלו מכפר דרום ניתן ללמוד על מצבם:
04:00 – האויב מתפרץ למשק מצפון בין העמדות. מתקרב גם טנק. הטנק נפגע ועולה באש. ההסתערות נהדפה. חסרה תחמושת וביחוד שקיות עם חומר נפץ נגד טנקים. הסוללה הולכת ונגמרת. רוח הלוחמים יורדת מאין ידיעה על תגבורת.
עתה נקראה טייסת הנגב לפעולה מידית והתקפית. עוד באותו יום ביצעו אלי פיינגרש (מפקדה השני של הטייסת) ויעקב אבישר שתי גיחות הפצצה על מטה הפעולה של האויב ששכן מתחת לגשר בכביש ועל ריכוזי רכב מצריים בחאן-יונס. מטוס נוסף מוטס בידי נחום בירנבאום הפציץ את עזה.
סיפר אלי פיינגרש:
| “היו אלה פצצות של 25 ק”ג עשויות מצינור מתכת בקוטר אינטש, מלא חומר נפץ עם ידית נשיאה ובקצה פתיל רועם. היה עלינו להצית את הפתיל ולהטיל את הפצצה מהדלת, תוך חישוב גובה ההטלה כך שלאחר 20 שניות תתפוצץ הפצצה על הקרקע”. |
למחרת היום ובלילה ביצע אלי שתי גיחות הטלת ציוד אל כפר דרום. כל הופעה של המטוס מעל הישוב גררה פתיחת אש תותחים 20 מ”מ, מקלעים ונשק קל. היה על אלי להפתיע את האויב כדי לא להתגלות:
| “אחרי ההמראה נסקתי לגובה 4000 רגל בכוון תל-רעים משם יכולתי כבר לזהות את כפר דרום ואז סגרתי את המצערת למהלך סרק כדי להפחית את רעש המנוע. תמרנתי את המטוס כך שבסוף הגלישה אגיע בכיוון ובגובה הנכון ליעף ההטלה. הערבים היו מופתעים, אולם ביעף השני כבר ירו עלי מכל כלי הנשק שברשותם”. |
בליל 13/14 במאי נעשה ניסיון נוסף לתגבר את כפר-דרום, להוציא משם את הפצועים, ובעיקר לחדש את מלאי התחמושת, המזון והמים שפחתו עד לדרגת סכנה. מחלקת אבטחה תפשה משלט ממזרח לנקודה ושתי מחלקות נוספות נלוו אל שיירת משוריינים שעשתה את דרכה בוואדי אל כפר-דרום. עם עלות השחר החלו תותחים מצריים לפגוע בשיירה, כמעט כל כלי הרכב נפגעו והיה הכרח לפוצצם לבל יפלו בידי הערבים. בדווח מכפר דרום נמסר:
11:15 – ארבעה משוריינים ונשק הגיעו לחורשה. יריות לעבר הנקודה, התפוצצויות ממזרח למחנה. רצוי שתשלחו רובה אנטי-טנקי. הסוללה שנזרקה אלינו מן המטוס התרסקה, הרימונים נפלו לתוך האש ומתפוצצים. האויב בבאר ובוואדי. הפצוע רציני, הכרחי להעבירו צפונה מיד”.
רוב אנשי הליווי חלקם פצועים, הגיעו ברגל למשק. הם מילאו את המרפאה, ומאחר ולא הביאו עימם אוכל, חומרי רפואה ותחמושת, הכבידה נוכחותם על הנצורים, במקום להקל עליהם. המצרים פתחו בהתקפה נוספת על היישוב הנצור, אולם המגינים הדפו את ההתקפה. מגיני היישוב המבודד ביקשו סיוע אווירי, ואלי פיינגרש המריא במטוס אוסטר כשלידו המג”ד חיים בר-לב שניהל את הקרב הקשה מהאוויר. כפר דרום נותק מכל קשר יבשתי והאפשרות היחידה לסייע למגינים הייתה באמצעות מטוסי טייסת הנגב.
מה-15 במאי שלטו מטוסי ספיטפייר מצריים בכל שמי הנגב והדרום ופעילות מטוסי טייסת הנגב עברה לשעות הלילה. באותו יום תקפו מטוסים מצריים את שדה התעופה בניר-עם. רק אחד המטוסים שחנו בדיר מוגן סוללת עפר נפגע קל. למחרת החלו גם תותחים מצריים להפגיז את מתחם ניר-עם והייתה סכנה מוחשית שהמטוסים יושמדו. אלי פיינגרש ביקש מהמח”ט, נחום שריד, להעביר את המטוסים למנחת חירום ליד דורות, אולם האישור התמהמה. מסיבות שונות נשאר אלי הטייס היחיד במקום, ואיתו יוסי זולטן, מכונאי בודד וחולה, שהמשיך לתפקד על אף מחלתו.
המצרים שלטו בשמיי הנגב בשעות היום, והאפשרות היחידה לבצע את משימות הטלת הציוד והאספקה החיוניות כל כך לכפר-דרום הנצור היתה אך ורק בשעות הלילה. אלי הפעיל את חוש האלתור והאומץ שלו שחיפו על הנסיון המבצעי המועט שהיה לו אז, ומצא שיטה להגיע אל כפר דרום בלי להתגלות לאש האויב:
| “ברגע שהם היו שומעים את רעש מנוע המטוס (הערבים ישבו בקרבת מקום לניר-עם) הם היו פותחים בהפגזה עזה בכל האזור. מצאתי שעלי לעשות את כל ההכנות לפני ההמראה, ואז להניע ולהמריא מידית לפני שיספיקו לפתוח בהפגזה. אולם הסכנה חזרה גם בדרך לנחיתה, רעש המנוע היה סימן להפגזה נוספת. לכן הייתי מגיע בחשיכה, במנוע סגור למהלך סרק, וכך גולש לי (בלי חימום מנוע) ומתכנן לנחות על השליש האחרון של המסלול וממשיך את ריצת הנחיתה תוך פינוי ישר אל דיר החניה של המטוס”. הטיסה אל המקום היתה קשה ומסוכנת, “לא היה לי ניסיון רב בטיסות לילה והיה עלי להגיע נמוך אל המקום מבלי להתגלות ומבלי למשוך את אש האויב”, סיפר פייגרש, “טסתי ליישוב רעים ומשם נכנסתי בגובה נמוך לתוך וואדי שהוביל לכיוון צפון-מערב. לאור הירח יכולתי לראות את עיקולי הואדי וטסתי מתחת לפני השטח שבסביבה. ידעתי את מקומו של עיקול בוואדי וכשהוא פנה שמאלה, זה היה המקום למשוך לגובה ולאתר את החצר הקטנה של כפר-דרום, שם סימנו לי המגינים במדורה את מקום ההטלה. השטח היה מלא שרידי שריפות כתוצאה מהפגזות, ובכל הסביבה בערו להבות. קשה היה לאתר את מקום ההטלה, תמרנתי בגובה נמוך ובהטיה חזקה כדי לא להתרחק מן המקום, זה היה מסוכן ביותר”. בהטלה השנייה נקלע המטוס לאש מקלעים חזקה, ואלי נאלץ לוותר ולא להטיל את החבילות מחשש שתגענה לידי האויב במקום לתוך היישוב המותקף. בלילות שלאחר מכן המשיך אלי פיינגרש להטיל אספקה אל כפר דרום המותקף והמשווע לעזרה.” |
ב-18 במאי הגיע האישור לעזוב את ניר-עם, ואלי, הטייס היחידי אז בטייסת, עבר עם מטוסי האוסטר לשדה שבקיבוץ דורות. ב-19 במאי הגיע הטייס אדם שתקאי עם מטוס אוסטר נוסף ונחת בדורות, הוא טס שם כשבוע עד שהגיע הטייס צחיק יבנה והחליף אותו.
אלי פיינגרש המשיך לטוס ולהטיל אספקה לכפר דרום, חלק מן הזמן כטייס יחיד במקום, במשך כל חודש מאי 1948 עד ה-4 ביוני, אז עזב לטייסת בתל-אביב, חולה, מותש נפשית וגופנית, אך המשיך ומילא את משימותיו לאורך כל התקופה.
| “הייתי לבדי חלק גדול מן הזמן, לא היה לי עם מי להתייעץ וממי לקבל הדרכה כיצד לבצע משימות מסובכות כמו הטלת ציוד בלילה לתוך חצר המשק הזעירה, תחת אש אויב, בגובה נמוך במטוס שאינו מוכשר למשימות מסוג זה. הבדידות הייתה קשה, לאחר ביצוע המשימה הייתי נוחת מאוחר, לפעמים אחרי חצות, לא היה לי היכן לקחת אוכל או כוס תה חם והייתי נשאר רעב עד הבוקר, ואז הגיעו לאזני התשדורות מכפר-דרום הזועק לעזרה והתברר שחלק מן החבילות נפלו מחוץ לחצר המשק, חלקן התרסקו ואבדו, או נפלו לידי הערבים. כל הסיכון והמאמץ היו לחינם. המורל שלי הלך וירד, ובלילות כמובן טסתי ולא ישנתי, אולם גם ביום קשה היה למצוא מקום בו ניתן היה לישון בשקט. לאחר 18 גיחות בלילה ב-25 ימים הגעתי לסוף קצה היכולת הנפשית והפיזית שלי, אבל לא ויתרתי, תשדורות כמו “המשלוח הגיע בסדר”, או “זירקו מיד מחטים לתפירת שרירים ומכשיר לעירוי דם”, היו נוסכים בי כוח לטיסה נוספת”. |
(באדיבות עודד מרום)
| סא”ל (מיל.) אלי (פיינגרש) אייל ז”ל נולד בשנת 1923 בגרמניה. עלה ארצה במסגרת עליית הנוער בשנת 1939, לקיבוץ שריד. בשנת 1941 התגייס לפלמ”ח ושירת בו חמש שנים, מהן שנתיים במחלקת הטיס של הפלמ”ח. בשנת 1947 התגייס ל”שירות אויר” והיה אחד מתשעת טייסי טייסת א’ (לימים, טייסת 100). במהלך 40 שנות טיסה מבצעית פיקד על טייסות ספיטפייר, מוסטנג, מוסקיטו ומטאור. פיקד על בסיס שדה-דב ועל ביה”ס לקצינים. במלחמת ששת הימים טס ולחם בטייסת מטוסי הפוגה כסא”ל במילואים. שימש במשך שנים רבות כמדריך על פייפרים בביה”ס לטיסה כאזרח. עסק רבות בתיעוד ההיסטוריה והמורשת של חיל האויר. אלי אייל הלך לעולמו ב-5 ביוני 2009. |
מקורות:
הספרים “טייסת הנגב במלחמת העצמאות”, עודד מרום. 2003
“מחלקת הטיס של הפלמ”ח”, עודד מרום. 2005
