אדם עם מנוע ממריא למרומים, חש חופשי כמו ציפור.
“הרגשה עילאית” – אומרים המשוגעים לדבר שמטיסים מטוסים זעירים.
קברניט “בואינג” ורופא שיניים עם עוזרותיו בורחים מחיי השיגרה. ורק אל תעליבו תגידו מטוסי צעצוע. תיסכולו של האיש השמן שלא יכול לעוף.
כל מי שמתבונן, בימים בהירים, אל עבר השמים הכחולים מעל למושב בורגתה, משפשף את עיניו בתמיהה גדולה. למעלה, גבוה גבוה, מעל לשדות הירוקים, מרחף לו כסא התלוי על מדחף זעיר ובתוך הכסא יושב אדם. אחר כך נוסק כלי הטיס המוזר אל על ונראה כנקודה קטנה, המרחפת מעל עננים הלבנים, ושוב צולל כמו ציפור טרף העטה על טורפה, במהירות מדהימה. כמעט נוגע בקרקע ושוב נוסק כמו בחמת זעם ונעלם אי שם מאחורי האופק.
מחזה יוצא דופן. איש חלל? ע.ב.מ.? (עצם בלתי מזוהה), לא זה ולא זה. כלי טיס זעיר, הסוג הקטן ביותר של מסוק שנוצר אי פעם על פני כדור הארץ, היחיד מסוגו בישראל, אם כי אופנה הולכת ומתפשטת בארה”ב ובארצות נוספות. כשנחת בשדה לידנו יצא ממנו הטייס, שלומי ברוש, בן 43, קברניט “ג’מבו” של “אל על”. גם הפעם, כהרגלו, נחת שלומי זמן קצר קודם לכן בנתב”ג ב”בבואינג” הענקי ומיהר למנחת בבורגתה אל המטוס הזעיר שלו. כמו גבר שעוזב את נמל הבית וממהר אל אהובתו. “אני אוהב מאד את המטוס הקטן” הוא אומר ומתבונן במסוק שלו בחיבה גדולה כאילו היה יצור חי.
“מה אתה אוהב בו כל כך?”
“אני אוהב את הטיסה הזו, כי אתה טס בטבע, לא בגובה של 35 אלף רגל, כשכל מה שאתה רואה זה מכשירים. כאן אתה רואה פרחים, עצים, גבעות, ואפילו מיני חיות קטנות המתרוצצות על פני הקרקע. אתה מריח את השדה שאתה טס מעליו, אתה חש את הרוח מכה בפנים, אתה שומע את הדממה שמסביבך. אתה ציפור”.
שלומי הוא בעליו של מסוק זעיר זה. הוא וחברו לטיסה, גם הוא קברניט אל על, הביאו אותו מפורק לחלקים קטנים, ושלומי הרכיב אותו בתוך הסלון שבביתו, אחר העמיס אותו בפרייווט שלו, והביא אותו למנחת בבורגתה והחל לטוס בו. המסוק הזה, כמו שאר המטוסים החונים בבורגתה נראים כמו צעצועי ילדים. אבל מהר מאד למדנו כי אין דבר שפוגע באנשים המטיסים אותם יותר מאשר הביטוי “מטוסי צעצוע”. זה נשמע להם כמו גידוף. הם מתקוממים ומדגישים כי ביטוי זה הוא גס ולא נכון. במשך שעה ארוכה הם טורחים ומסבירים מדוע אין לראות במטוסים אלו צעצועים אלא מטוסים לכל דבר.
“אמנם בצורתו החיצונית הם נראים כמו המטוס הראשון שבנו האחים רייט אבל באלו שולבה מיטב הטכנולוגיה החדישה ונסיון עצום שנצטבר במאות אלפי שעות טיסה במטוסים גדולים”.
שום הסבר לא יכול לשכנע זר המגיע לשדה תעופה מוזר זה, המורכב מהנגר גדול ומנחת, כי אין כל הבדל בינו לבין שדה רגיל. קשה גם להשתכנע, כי הכלים החונים שם הם אכן מטוסים ולא מיני צעצועים מוזרים. כמה צינורות אלומיניום, הגאים, מיכל דלק שדומה לפח הפלסטיק שמשתמשת עקרת הבית כדי לקנות נפט;ו גם כנפיים עשויות בד, כלים כמו שיש למכונית צעצועים, ומעל הכל מושבי הטייס – שני כסאות התלויים בין מוטות האלומיניום. כשהמטוס מתרומם תלויים הטסים בו ברצועות בין שמים וארץ. ודווקא דברים אלו הם שקוסמים לאנשים האלה, שחולמים להיות כמו ציפור.
בשעה אחת עשרה לפני הצהרים נחת אחד המטוסים הזעירים. שעה ארוכה לפני כן עקבנו אחריו בנשימה עצורה. הוא דמה לרקדנית שחושיה נטרפו והיא רוקדת ריקוד חסר מעצורים. רגע כאילו צמוד לקרקע ורגע מתרומם בנסיקה פראית ונעלם. השנים שישבו בו ניראו לנו כבובות רחוקות, התלויות בין שמים וארץ. לאחר שחזרו ונחתו נראו שוב כבשר ודם. האחד הוא דודי, המדריך הראשי של בית הספר, והשני החניך – צעיר תושב תל אביב חיוור פנים, עדין, שאפשר לחשוב עליו כל דבר אבל רק לא שזהו האיש שהתפרע שעה ארוכה בין שמים וארץ. שמו עמי, רופא שיניים תל אביבי. עזב את המרפאה ואת הפציינטים, את העיר הרועשת והצפופה, לקח איתו את שתי האסיסטנטיות שלו ובא לטוס.
“שיכור טיסה” אמר עליו אחד מהנוכחים במקום. עמי מחייך, ושומעים ממנו ששמענו שוב ושוב: “כמו ציפור”, “כמו ציפור” הוא אומר. המרפאה שלו, כך הוא מספר לנו, נראית לו בשמים כדבר רחוק, חסר משמעות כמעט לא מוחשי. “הטיסה נותנת לי את ההרגשה הטובה ביותר בחיים. כשאני לא טס, אני חי בשביל הרגע שבו אעלה שוב על המטוס. מאז שגליתי את המטוסים האלו אני חי מטיסה לטיסה”.
“מכור”? אנחנו שואלים. “מכור” מאשר רופא השיניים הצעיר בבטחון רב. כל כך מתלהב מהטיסות עד כי בהתלהבותו הדביק את שתי אסיסטנטיות שלו, ויוויאן וג’נט, שבאות עמו לטוס.
ככל ששוהים יותר בחברת האנשים האלו משתכנעים יותר ויותר, כי יש בהם משהו מהציפור. סיפר לי אחד מהם: “יום אחד נסעתי בתל אביב ונתקעתי בפקק תנועה. היה חם, והשמש היכתה על גג המכונית, הזעתי. מאחורי צפרו מכוניות מעצבנות. נהג אחד יצא מהמכונית וניגב מעל פניו אלי זיעה. הוא שאל אותי אם יש לי משהו לעשות. הוא היה אדום כולו ועצבני, והייתה מעין דחיפות בהולה בקולו. הכל היה דחוס כל כך וצפוף. פתאום חשתי פחד. הרגשתי את עצמי סגור בתוך המכונית, בתוך הפקק, לכוד בתוך העיר הגועשת הזו. חשתי כאדם שנקלע לדרך שאין מוצא ממנה. לפתע הייתה בי תשוקה עזה להיות בלון. בלון של ילדים, שמתעופף באוויר אל עבר השמים, מרחף מעל כל המכוניות התקועות כאן וגולש אל מחוץ לעיר הסואנת אל עבר השדות, אל עבר המרחבים”.
האיש שדיבר אלי הסיר את קסדת הטייסים מעל ראשו. “מאז אותו יום בתל אביב” אמר לי “התחלתי לחפש איזה מקום, שבו אוכל לבוא מהעיר הדחוסה ולהרגיש את עצמי חופשי לפחות לכמה שעות, כדי למלא את המצברים. וכאן מצאתי את זה”.הציפור – אמר לי מאוחר יותר אברהם היל, דוקטור לפסיכולוגיה – הייתה מאז ומתמיד מודל לחיקוי אצל בני אנוש. האפשרות לנענע בכנפים ולהינתק מהאדמה נתפס מאז ומתמיד אצל הגזע האנושי כביטוי לחופש המוחלט והבלתי מוגבל. אנשים חולמים להיות חופשיים, לא מוגבלים, לכן הם רוצים להידמות לציפורים.
שלומי ברוש, קברניט הג’מבו, טיפל עתה במסוק הקטן שלו, לקראת טיסה נוספת. “מתי התחלת לאהוב את הטיסה?” אנחנו שואלים אותו. שלומי מהרהר מעט. “אני לא זוכר בדיוק, אבל אמא שלי אומרת, כי כשהייתי בן שלוש כבר אמרתי לה שאני רוצה להיות טייס”.
מכל כלי הטיס הנמצאים בבורגתה, המסוק הזה הוא המוזר ביותר והביצועים שלו הם המזכירים ביותר בביצועיו עוף טורף. “אתה חושב שדבק בנפשך משהו מנפש של ציפור?” אני שואל. הוא מהרהר מעט ומשיב: “אני לא יודע למה ציפורים אוהבות לטוס, אני יודע למה אני אוהב לטוס”.
“קינאת פעם בציפורים?”
“לא, אבל פעם היה לי תחביב שבו ממש הייתי כמו ציפור – טיסה בגלישה”.
כולם בשדה התעופה בבורגתה רוצים להיות כמו ציפורים, אבל לא כולם יכולים. יום שלם ניצב גדי שולץ בשדה התעופה וחש כמו חסידה שבורת כנף המתבוננת בעצב בציפורי להקתה הממריאות ועפות לדרכן בעוד היא רתוקה לאדמה. כך גדי שהתבונן בתוגה בחבריו הממריאים ומצביע לעבר המטוסים. “זה לא מסוגל להרים אותי, אבל אמרו לי שיש פה אולי מטוס אחד שיוכל להרים משקל כמו שלי”.
איש שמן הוא גדי שולץ, יותר מ-130 קילו. אז על מה מדברים? – משקל וטיסה. “אם לא ימצאו מטוס אחד כזה שירים אותי” הוא אומר “אז אני אעשה דיאטה, עד כי כך אני רוצה לטוס אני מוכן לנסות אפילו ככה, עם משקלי, אם רק יהיה מטוס שיוכל לשאת אותי”.
“למה זה כל כך חשוב לך לטוס?”
“או, זה כיף אדיר. מה, לא ראית בעצמך איך הם עפים כמו ציפורים. גם אני רוצה להרגיש כמו ציפור”.
גם גדי שולץ השמן רוצה להידמות לציפור. בשביל זה הוא מוכן אפילו לעשות דיאטה.
שולץ, תושב תל אביב, הוא בעל מכון לקרבורטורים. הוא בא לכאן לעתים קרובות, עוזב את מקום עבודתו ומתבונן שעות על שעות במטוסים המרחפים בשמים. סמוך לשעות הצהרים מתחיל הניסוי הגדול. לוקחים את החזק במטוסים וגדי מתיישב במושב שליד הטייס. המנועים נוהמים, הטייס פותח את מלוא המצערת, רגע של מתח. המטוס כאילו עומד להינתק מהקרקע, אבל לא, הוא ממשיך לרוץ על פני המנחת. שולץ כבד מדי. הוא יורד מהמטוס, מסיר את קסדת הטייסים ואומר בפסקנות: “אני אעשה דיאטה. אני רוצה כל כך לטוס”.
אנשי הציפורים מנחמים אותו. יותר מכל אדם אחר הם מבינים ללבו וצערו על שנגזר עליו להישאר מרותק לקרקע. ועד לדיאטה האיש השמן יוסיף לעקוב בעיניים כלות אחר אלה שמצליחים להמריא ולהתערב בין הציפורים.
