אז ככה. אחרי הרבה ימי חום נוראי ובלתי נסבל, שרק המחשבה על להכנס למטוס ללא מזוג ולטוס, עושה לנו חררה הגיע יום ששי והיה קצת פחות נורא אז החלטתי לטוס, כי כמה כבר אפשר לסבול ללא רגע אחד באויר.
לאן? שאלת השאלות בכל פעם. הארץ קטנה, הנתיבים חרושים כבר לגמרי. מחליט לטוס דרומה בנתיב המזרחי לתימן, החלפת טיסים וחזרה בנתיב הרגיל. קצת שינוי.
צד שמאל אני, בימין שותפי הותיק לטיסות בימי שישי ומאחור שותפנו לשעבר שערק למטוס הזכוכיות. מעיינים קצת במפה כדי לא לפשל בנווט וקדימה.
צהרים, המוני שועט במורד 29 בהרצליה, טמפ. 31 מעלות והוא לא כל כך אוהב את זה. קיפול גלגלים ומדפים פותרים את משואת הכוחות הפועלים על כלי טיס באויר לכוון החיובי והמטוס פולט אנחת רווחה. מתקבלים בברכה ע”י פקחית שד”ב, זו אינה שעת ליבה ולכן מרשה לעצמה להיות חביבה אלינו. ARO שמור 800 על ציר מסלול. שומר ועוד איך, נחמד לחצות כך את תחום השדה הזה. תל אביב נראית יפה מתמיד, הראות מצוינת, יפו יפה גם היא.
פלמחים מעביר אותנו לתל נוף וזה, כנראה מתוך הרגל, חושב שאנחנו אולטראלייט ומורה “חקלאי למצליח”. וכך, ללא מרשה טיסה חריג טסנו גבה חקלאי כל הדרך בואכה שדה תימן. תעופה קלה במיטבה, ככה זה צריך לעבוד ב DEFAULT ולא בחריג. היה נחמד לחלוף מעל לטרון ובית גוברין בגבה נמוך, חבל רק שלא הבאנו מצלמות.
נחיתה ללא ארועים מיוחדים בתימן ששוקק דאונים וטיסות הצנחה. כבוד לאלי פרץ שמחזיק את השדה הזה בצורה הזאת. מנוחה והתרעננות קלה וחזרה להרצליה בידין האמונות של שותפי הותיק.
