פורסם במקור במגזין “באויר”, ינואר 88
בשלוש הם מתחילים להגיע, יהודה עם טוסטוס ה”סוזוקי” שלו (שאומרים שכשהוא יהיה גדול,יהיה אולטראלייט) שבט עם הטרקטור מרובב מכתמי בוץ,זכר לשעות עבודה מרובות בפרדס. ויקי עם הדודג’ הכחול הישן, המקרטע בין השדות, דויטשר בג’יפ שלו, סולי עם האמריקאית הגדולה ועוד אחרים…נעים לאיטם בשבילים בין הפרדסים ומגיעים להאנגר הגדול המכיל בתוכו את חלומותיהם.
בחוץ עדיין רוח. גשם או יום יפה- בכלל לא משנה.שמים מים, רוחצים את הכוסות שהשאירו בפעם הקודמת ולא רחצו אותן, ומתחילים לגלגל בלשונם על מצתים מפוייחים, וכבלים לא מתוחים, ומפלט סתום שגורם למנוע לזייף, ובורג שצריך להחליף אחרי 100 שעות,סתם ככה, ומה יותר טוב, “סינטטי” או “מינרלי”, ואיך היה אתמול, ומה יהיה מחר.
הכל נשכח. האישה שמקטרת על שעות שהבעל לא בבית, ועבודה שלא תמיד רווים ממנה נחת. ושותף שאכזב ועסקה שנדפקה… בידים כמהות מלטפים את הבד המתוח על צינורות האלומיניום ומעיפים מבט על שק הרוח המפזז בראש ההאנגר.
ואח”כ,בזהירות דוחפים את המטוסים השבריריים החוצה, מרחיקים אותם מההאנגר ומתחילים בבדיקה השגרתית. הפינים נמצאים במקומם, האבטחות שלא נפלו, הכבלים המתוחים וצינורות הדלק. לאט לאט, מסביב למטוס כמו שלמדו, כמו שזוכרים, זורקים אחד לשני הערה או שאלה.
ואז, כששק הרוח בזוית העין, מתישבים על המושב הזעיר, נרתמים בחגורות השחורות ומרעימים מנוע מאחור לעבר שביל העפר הסמוך, עוזבים בלמים ודוחפים מצערת ארוכה לעבר חלומותיהם.