החברה הצרפתית נורד אויאסיון (שיצרה את מטוסי ה”נורד” שהיו בשימוש בחיל האויר) פיתחה טיל אויר-אויר מדגם 5103. יצורו החל בשנת 1956 במפעל החברה בשאטילון, והוא היה טיל האויר אויר הראשון שנכנס לשימוש במדינות מערב אירופה תחת הכינוי AA.20 .
ביצועיו של הטיל היו ירודים. המטוס שנשא אותו היה צריך להיות מוכוון אל המטרה ע”י מכ”מ קרקעי, וכשהגיע הטייס אל מאחוריה ושיגר את הטיל, היה צריך לנהג אותו בעזרת ג’ויסטיק שהיה בתא הטייס, תוך כדי הטסת המטוס בקרב אויר. מערכת הפיקוד היתה דומה לזו שהיתה בטילים נגד טנקים שפיתחה החברה. משקלו של הטיל היה 134 ק”ג, והוא נשא ראש נפץ במשקל 23 ק”ג שהופעל ע”י מרעום קירבה במרחק 15 מטר מהמטרה. ניתן היה לשגר את הטיל מטווח 1.5 עד 6 ק”מ.
בעקבות קביעת הרמטכ”ל חיים לסקוב בשנת 1958 את מדיניות ההצטיידות של צה”ל בטילים, ובעדיפות ראשונה בטילי אויר-אויר לחיל האויר,יועדו מטוסי הסופר מיסטר (סמב”ד) של טייסת 105, שהיו אז מטוסי הירוט של חיל האויר בקו הראשון לשאת את הטיל בנוסף לתותחי ה”דפה” שהיו חימושם האינטגרלי.
כאן יש לציין, שמערכת הנשק של מטוס הסמב”ד באותה תקופה, שכללה את מד הטווח “סופר טלמטר” ואת כוונת ה”בבו”, סבלה באותה תקופה מתקלות רבות ומשמישות נמוכה, דבר שגרם לאבדן האמון של הטייסים במערכת, והם עברו לירי מכני שהיה קשה מאד לביצוע במטוס זה.
בצה”ל בחנו את טילי האויר אויר שהיו אז מבצעיים, ובחרו את טיל הנורד 5103. הטיל קיבל את השם העברי “תחמס” (ויקיפדיה: תַּחְמָסָאִים[1] (שם מדעי: Caprimulgiformes) היא סדרת עופות ליליים או של בין-השמשות, שוכני יערות. צבעם אפור-חום מוכתם, בדומה לקליפות העצים שבהם הם שוכנים. הנוצה שופעת ורכה. שולי אברותיהם משיים והתעופה חרישית.)
לצרפת נשלח מפקד טייסת 105 דאז, רס”ן “יאק” נבו.הוא ניסה את הטיל ושיגר אותו ממטוס סופר מיסטר של יחידת הניסויים של ח”א הצרפתי והמליץ עליו כ”טוב ומתאים”.
אולם אחרים בחיל האויר לא תמכו ברכש הטיל, והעדיפו לחכות שיושלם פיתוחו של טיל מתקדם יותר (ואכן, היה זה טיל המאטרה R.530 שחימש את מטוסי המיראז’ של חיל האויר וכונה “יהלום”). אפילו מפקד החיל עיזר ויצמן אמר כי נראה לו שהטיל טוב, אבל אינו הכרחי.בסופו של דבר, כנראה שהופעל לחץ פוליטי לרכוש את הטיל, ובמהלך שנת 1959 הוזמנו מחברת נורד 40 טילים.
שני טייסי סמב”ד מטייסת 105 נשלחו לצרפת במאי 1959 להשתלמות על הטיל. הכשרת הטייס היתה ארוכה ומסובכת וכללה אימונים בסימולטור, וגם שיגור טילי נ”ט מהקרקע.
היעד שקבעו לטייסת 105 היה להיות כשירה לירוט בטילי התחמס עד אוקטובר 1960, מועד שבו, להערכות המודיעין, היו צריכים להגיע למצרים ראשוני מטוסי המיג 19. הטילים הגיעו ארצה בחודש מרץ 1960.
אולם תהליך ההכשרה היה ארוך והסתיים בכישלון. שיגור ראשון בארץ בוצע רק באוקטובר 1962, כ-6 חודשים לאחר הגעת מטוסי המיראז’ הראשונים. בוצעו חמישה שיגורים ואז הפסיקו את הניסויים משום שהטילים סבלו מתקלות ולא פעלו כנדרש, גם בגלל שסבלו משמישות גרועה לאחר אחסנה. באוקטובר 1962 הוכרזו הטילים “בלתי כשירים מסיבות טכניות” והוצאו משירות.
מקורות:
- ויקיפדיה
- הספר “עשור לא שקט” משהב”ט, ההוצאה לאור,1995.