מלחמת יום הכיפורים, 7 באוקטובר 1973.
אני מספר 2 בזוג. יצאנו 16 מטוסים מטייסת 201 . המבנים מסודרים בשורה עורפית ארוכה, חוצים את שפלת החוף, מנמיכים לכנרת ומיד מטפסים על מישור הרמה מול תל פארס. החגיגה החלה. אין ספור כלים של האויב, כולם יורקים אש ועוד לא חצינו קו.
תל פארס, לוקחים כיוון וזמן. השמיים בוערים, צעקות בקשר, אני מזהה שני פאנטומים בוערים. ממשיכים במהירות גבוהה בגובה העשבים. בזווית העין אני רואה שני מצנחים. מושכים,מנסים לזהות את המטרה, לא מוצאים, מחליף מילה עם אמנון בתא האחורי, האתר ריק.משתהים עוד קצת ונכנסים ליעף ללא שחרור פצצות.
אני לוקח את הפאנטום הגדול הזה, וצולל בפראות חזרה לגובה נמוך. איך עכשיו נחלצים מהעניין הזה, חוצים את המרחק עד קו תל פארס חזרה לשטחנו. אין לי קשר עין עם המוביל. כל אחד לעצמו. הפיכות הטיה בגובה הסלעים,זרתות רודפות אחרי, פופים של נ”מ בכל האזור. חוצים קו, מטפסים לגובה, מתנשפים. דממה בקוקפיט. מנסים להבין את המצב. חולדאי עושה ספירת מלאי על הקשר.השארנו שבעה חברים בשטח הסורי, עוד שניים שנטשו בשטחנו ועוד שני מטוסים בכבל ברמת-דוד. חוזרים לטייסת שפוכים אבל אין זמן לנשום אוויר ואני כבר בדרך לגיחה נוספת ליד התעלה.
(מקור:”סיפורי היובל, קורס 65 בן 50″)
המלחמה נמשכת והמאבק העיקש להשגת עליונות אוויר בחזיתות תוך תקיפת סוללות טילים נוספות אינהפוסקת. לקח מספר ימים ומערכי הטילים נוטרלו תוך ספיגת אבדות נוספות.
בטייסת מלקקים את הפצעים, מתארגנים לשגרת פעילות ולוקחים חלק במלחמת ההתשה בצפון. מטוס נוסף שלנו חטף פגיעת טיל סורי. יגאל סתוי נהרג ובני קרייתי פצוע בשבי.
