מטוס המיסטר של רס"ן בני פלד, מפקד טייסת 101 במבצע סיני, נפגע מנ"מ במנועו בעת תקיפת תותחי החוף המצריים בראס נצרני ב-2 בנובמבר 1956 . פלד נטש את המטוס , צנח לקרקע ונמלט אל ההרים. מטוס פייפר של טייסת 100 המריא מאילת וחילץ את פלד הפצוע. לפניכם סיפורו של טייס הפייפר רס"ן (מיל') אברהם גרינבוים (״גרינבלה״) כפי שסופר לספר "חליפת לחץ" – דפים בספר הטיסות של חיל האויר (מירב הלפרין/אהרון לפידות/עודד מרום)
"הייתי משוחרר כבר חצי שנה ומאחורי שתי תאונות במטוס קרב, שהפכו אותי לטייס פייפר במילואים. זו היתה תקופת המרדפים ונקראנו למילואים לעיתים מזומנות. הפעם אמרו לנו שיורדים לאילת. לא "הרחתי" שום דבר מיוחד. רק מאוחר בערב התברר לי שאני בפתחה של מלחמת סיני.
הייתי מרותק לחטיבה 9 של אברהם יפה ז"ל. הוטל עלי לערוך טיסות סיור בסיני ולוודא שהציר של חטיבה 9 עביר מבחינה קרקעית. באותו שלב השיירה הרגלית כבר עברה את מחצית הדרך מאילת לשארם, כשאני מקדים את הטור ומנחה אותם ממעל. יחד איתי טס כל העת סייר מהולל, גדי ממשמר העמק. בחור גבוה, בעל עיני נץ ומזג נוח, ששמו הלך לפניו בצה"ל הקטן והמשפחתי של שנת 56'.
ביום החמישי למערכה, במהלכה של טיסת סיור, הודיע לי מפקד הטייסת1, ששני טייסים נטשו במדבר, בין שארם לראס נצרני. היה לי בפייפר מכשיר קשר, אבל הטווח שלו היה מאוד מוגבל. ניסו ליצור איתי קשר עוד מאילת, אך לשווא. לא היתה ברירה, ומפקד הטייסת עלה עם פייפר לאויר ורק אז הצליח לקרוא לי וגם לזכות במענה. הוא בדק עימי את מצב הדלק והזהיר אותי מאש נ"מ. גיחכתי. הרי בשביל להפיל את הפייפר הזערורי אין צורך בנ"מ. גם כדור תועה יכול היה להשאיר אותנו במדבר לנצח.
נסקתי מעלה לגובה 10,000 רגל – חקרת הביצועים של הפייפר. תוך כדי נסיקה העליתי בעיני רוחי את פרצופיהם של שני הטייסים: בני פלד, מפקד טייסת מיסטרים2 ויונתן אטקס, טייס מוסטנג. לא ידעתי שנשלח לפני פייפר אחר, שהעלה חרס בחיפושיו אחר הטייסים. התייצבתי בגובה המקסימלי והוכיתי הלם. התגלתה לפני תמונה משכרת: סוף חצי האי סיני, מפרץ סואץ ומפרץ ים סוף. היופי סימא את עיני. עד אז לא הייתי שם מעולם.
התחלתי לעשות סיבוב גלישה להנמכה, הנמכתי לגובה 8,000, 7,000, 6,000 רגל – ולא ראיתי דבר. בערך בגובה 4,000 ראיתי בור שחור, שיכול היה להיות שרידי פיצוץ או מטוס מרוסק. הנמכתי ככל שניתן וראיתי שאלה שרידי המטוס. האיזור היה צפונית מערבית מראס נצרני, מישור מדברי שהסתיים בהרים. הערכתי שאם הטיים צנח, הוא חייב להיות ברדיוס קרוב. המשכתי לרדת ובגובה די נמוך הבחנתי בשתי דמויות. התחלתי לגלוש לעברם. כשהמרחק התקצר הבנתי שהם לא שלנו. הם היו חיילים מצרים עם קרל גוסטבים בידיהם. היססתי אם לברוח או להמשיך בגלישה, ובחרתי באפשרות שלישית: התחלתי לצלול לעברם עם כל המנוע, בשיא העוצמה. הם נשכבו על הארץ. גדי הסייר החזיק עוזי בידו. אמרתי לו: "אם הם לא יירו – גם אנחנו לא נירה." היום, כשאני חושב על זה, זה באמת היה משונה. המצרים שכבו על הארץ, דוממים ואדישים לנעשה. הם לא עשו כל ניסיון לכוון אלינו את הנשק או לברוח למחסה.
משכתי שמאלה לכיוון דרום. זו כבר היתה שעת דמדומים. השמש במערב ואני בינה ובין ראס נצרני. גדי היה צמוד לחלון ועיניו תרות אחר כל תזוזה במדבר. תוך כדי משיכה הבחנתי בנפנוף לבן לרגלי ההרים. התחושה הראשונה שלי היתה הסתייגות. פחדתי מאמבוש מצרי. העסק נראה חשוד: צמד המצרים המשיך לשכב בדממה וחששתי שמושכים אותנו למלכודת.
התקרבתי לאיזור הנפנוף וראיתי ששוכב שם אדם ומנופף בבד לבן. גדי הציץ בו דרך המשקפת וקבע בהתרגשות: "זה הוא, זה מוכרח להיות הוא." אני עדיין היססתי. החלטתי לחוג מעליו בגובה נמוך, הצצתי בדמות ולא זיהיתי אותה. הוא אמנם לבש סרבל שלנו, אך זה עדיין לא היווה הוכחה מספקת. הנמכתי עוד יותר ועדיין לא הכרתי את האדם. בני היה או מפקד טייסת, דמות ידועה בחיל-האויר, ולא היה ספק שאזהה אותו. החלטתי לעשות ניסיון אחרון לפני שאשתכנע שזו אכן מלכודת. ירדתי לעברו בפעם השלישית, פתחתי את החלון, הוצאתי את ראשי ואז נפלטה מפי קריאת התרגשות: ויידנפלד ! זה היה שמו הקודם של בני. פניו היו אדומים, מאובקים ומעוותים. רק ממרחק כה קרוב יכולתי לזהותו. מאוחר יותר התברר כי תוך כדי נטישה נחבל בפניו, ומשום כך התקשיתי להכירו. זה היה המקרה הראשון בחיל האויר, שטייס נטש באמצעות כיסא המפלט, ועד אז לא ידענו מהם הסימנים הנלווים לנטישה.
חיפשתי מקום לנחיתה, התרחקתי מעבר למישור והתחלתי לתור אחרי שטח חלק. הוואדי היה זרוע בחלוקי אבנים בגודל ראש. היתה סכנה שהגלגלים יתפוצצו עם הנחיתה. בעדינות מירבית נחתתי וכיביתי את המנוע. בני נשאר במקומו. התפלאתי שהוא לא מזנק לעברנו. גדי קפץ מהפייפר והחל שועט לכיוון. אני נותרתי בקשר עין עם החיילים המצרים. הם עדיין לא הגיבו לנעשה מסביבם. כאילו נחתם בינינו הסכם ג'נטלמני: אתם לא תירו עלינו ואנחנו לא נירה עליכם.
עקבתי אחרי גדי. הוא הגיע לבני ואז הבנתי שבני פצוע. גדי העמיס אותו על כתפיו ושניהם קרסו ארצה. פרצתי בצחוק. בני היה שמן מאוד באותה תקופה ומשקלו הכריע גם את חוסן גופו של גדי. נחלצתי לעזרתם. דידינו עד המטוס כשבני נשען בשתי ידיו על כתפינו. הוא צלע בכבדות ברגל אחת, אותה שבר בצניחה. העמסנו אותו על אלונקה שהיתה במושב האחורי. נכנסנו, הנעתי וניסינו לסגור את הדלת. זה לא הלך. הפייפר היה עמוס מדי. כבר חשבתי לזרוק את מכשיר הקשר ולירות בו, אבל בדיוק אז נסגרה הדלת. המראנו.
המצרים עדיין שכבו באותו מצב. הם כנראה היו בשוק. בני היה מתוח מאוד. הוא שכב בשמש שעות ארוכות עד שחילצנו אותו. מעל הים התרופף המתח והוא חזר לאיתנו. מסביב היתה כבר חשיכה כמעט מוחלטת. עדיין לא הצלחנו ליצור קשר עם העורף באילת, אבל את בני הדאיגו דברים אחרים: "למה כיבית את המנוע בנחיתה? ואם הוא לא היה נדלק? ולמה עשית שלושה סיבובים?" זה בני. הוא שכב מאחור, מתפתל מכאבים ורוטן: "אתה עושה צ'ק גבוה…" על עצמו לא אמר דבר. ברגע בו חלפה הסכנה החל בביקורת. הדבר האנושי היחיד שאמר בטיסה היה שהוא יהפוך אותי לטייס כבוד בטייסת שלו. הוא עמד בהבטחה. כשקיבלתי את הצל"ש, הוא אירגן עבורי טיסת הצדעה של ארבעה מיסטרים, שטסו במבנה נמוך מעל רחבת הטקס.
עשיתי טיסות יותר מסוכנות, אבל זו טיסה שבה קוטפים את הפירות. להציל טייס זה דבר שיש בו אלמנט רגשי. הרגשתי שנפל כבוד בחלקי. עשיתי משהו. לא מהלכי מלחמה, או טקטיקת קרב. פשוט טיסה ששבים ממנה בהרגשה עילאית. עם השנים הוסיפו לסיפור הטיסה הזו פולקלור שלם של הרואיקה.
עזר ויצמן תמיד עשה לי "בושות" וסיפר שירו עלי ונחתתי בין הכדורים. אני לא יודע על כך דבר. לי מספיקה העובדה שזכיתי להחזיר טייס הביתה."
הערות המערכת:
- רס"ן משה קרן
- לימים מפקד חיל האויר
