בסוף שנות השמונים עדיין לא היה במסוקים הקלים אמצעי ניווט אלקטרוני עצמאי. הניווט נעשה כמו שלמדתי במטוסי הפוגה, בשיטת ש.מ.ש – שעון, מפה, שטח. הכנת המפה באמצעות ציור קווים ישרים על המפה, מדידת הכיוון ביחס לצפון, שימוש בתיקון הוואריאציה (הסטייה שבין הצפון המגנטי לצפון האמיתי), סימון דקות על הנתיב, חישוב זמן ודלק, ורישום כל הנתונים בטבלת "צא כיוון".
במהלך הטיסה נדרשה שמירה מדויקת על המהירות והכיוון. מדי כמה דקות נבדקה סטיית המיקום מול המתוכנן, חישוב תיקון לכיוון ולמהירות – ובלג הבא כיוון מחדש בהתאם. אך בעוד שטיסה בגובה ובקו ישר התאימה לניווט הקלאסי, טיסה נמוכה בין ואדיות וצלעות רכסים דרשה שיטה שונה לגמרי.
כאן היה צורך בהזדהות לפי תוואי השטח – לזהות מאפיינים טופוגרפיים ייחודיים, ולמצוא את התאמתם במפה. כשמדובר בטופוגרפיה שטוחה, תכסית דלילה או תאורה מועטה – המשימה הפכה למורכבת, במיוחד כשאתה טייס בודד. אפילו בטיסה עם איש צוות נוסף, הייתי לא פעם קרוב מדי להתנגשות בחוטי חשמל – רק בגלל טעות בניווט של המנווט או המוביל.
לא פעם ראינו טייסים שתופרים סיפורים – מתאימים את מה שראו בחוץ למה שרצו לראות במפה, ומגיעים למסקנות שגויות לחלוטין.
לא כולנו הצטיינו באותם כישורי ניווט. בין הטייסים הטובים בניווט בטייסת בתקופתי היה דני שניידר. שוב ושוב כשהיינו באותו מבנה או שיירה, יכולתי לסמוך עליו שיביא אותנו למקום הנכון – בין אם זה מגרש משחקים או תחרות ניווט.
אבל את הניווט המרשים ביותר, בנחלים השטוחים של מישורי סיני, אני מייחס לנער בדואי – ילד, ממש.
נשלחתי לקחת מרפידים איש שב"כ – נקרא לו אלי – לפגישה עם בדואי שמיקומו לא היה ברור במדויק. יצאנו לנקודה שאלי מסר לי: טיסה לצומת כבישים קרובה, ומשם כיוון וזמן אל מיקום משוער למפגש בנחל. הגענו. האזור שטוח, ללא מאפיין בולט או עזר לניווט. טסנו הלוך וחזור לאורך הנחל – אין זכר לאיש או לעדרו. באחד הוואדיות המתפצלים מהוואדי הראשי, הבחנתי בעזים אחדות ונער קטון לצידן. נחתנו. אלי יצא, ניגש לילד וחזר איתו. "תן לאחמד לשבת קדימה," הוא אומר לי. "הוא יביא אותנו לאבא שלו".
אחמד מביט בי, ואני מסמן לו להיכנס. אני קושר לו את הרצועות, שם עליו אוזניות. אלי מתיישב בתא האחורי, אומר לאחמד משהו בערבית.
אחמד לחוץ. כשאני ממריא, הוא לופת את שולי הכיסא ואני מבחין שאצבעותיו הכהות מלבינות מהלפיתה. כשאני מבצע הטייה הוא מיישר את הגוף לכיוון הנגדי. כנראה שקשה לו לבטוח במכונה הזו.
בהמשך אנחנו מתקשרים בסימני ידיים בלבד והוא מסמן לי לחזור לואדי הרחב. ממשיכים להערכתי לפחות 10 ק"מ. מסמן לי לפנות ושוב גופו מתקן את הטיית המסוק וכך פנייה ועוד אחת ועוד אחת… אין קשר בין מיקומנו כעת למיקום הראשוני. אני גם לא יודע בדיוק איפה אנחנו. אם אצטרך לחזור מפה, אצטרך לצאת צפונה ולחפש נקודת הזדהות משמעותית…
אחמד מסמן לי סימן שהמשמעות היחידה שלו הינה "עצור פה". אני נוחת… אין אף אחד מסביב. אלי ואחמד יורדים ומאחורי אחד השיחים מתרוממת דמות.
אלי מסמן לי להדמים. הוא מכיר את הסימן ומעביר את כף ידו כמבצע חיתוך לצווארו. אני מכבה, יורד וניגש אליהם. האיש לבדו. אלי אומר שהוא מזמין אותנו לתה ושאשים לב לטקס שעומד לבוא.
האיש מתרחק כ 30 מטר. ניגש לשיח, שולף מתחתיו מחצלת, ניגש לשיח אחר ומוציא פינג'אן, שקית מצרכים… וכך משיח לשיח האיש מארגן ציוד, מדליק מדורה מהזרדים שהביא מתחת לשיח… ותה בדואי מוגש בהמשך בכוסות זכוכית… כך באמצע המדבר השטוח.
בשקט שמסביב אנו שומעים רק את קולות שאיפת התה בשפתיים הצמודות לכוס הזכוכית. אלי מסמן לי שהגיע הזמן שלהם לשוחח ואני ניגש לעשות "בדיקות" במסוק ולתת לשניים מרחב לדבר. אחמד איתי, מסתכל בפליאה במכונה שהביאה אותנו לפה.
לאחר שיחתם אני שוב נותן לאחמד לנווט אותנו חזרה לעדר שלו. מעולם לא ניווט ממסוק אך הכרת השטח טבועה בו …גם הצורך להיות תמיד זקוף…
ואני… כטייס בודד חייב לעלות לגובה. לטוס צפונה עד הכביש ולאורכו עד צומת שתאפשר לי להזדהות מחדש ולחזור לרפידים.
עברו שנים. עבדתי בתפקיד מטה שעסק בפיתוח מפות נעות לטייסים, מערכות יקרות ומסורבלות שמהר מאוד הפכו למיותרות עם כניסת ה GPS שהתפתח והביא יכולת ניווט ותצוגת מפה דיגיטלית לכל טלפון נייד. לאחרונה גם ה GPS הפתיע רבים כשהציג שאנו בבירות או בעמאן כתוצאה משיבוש יכולתו. המאבק על שמירת יכולת הניווט שלנו – או שלילתה מכלים עוינים – הפך לאבן יסוד בהתגוננות מפני כטב"מים חמושים.
למרות שעברו כבר עשרות שנים מהמצאת יכולת הניווט באמצעות GPS אנו נדרשים להמשך פיתוח יכולת ניווט שתהיה פחות רגישה לשיבושים אך במיוחד לצורך להצטיין בניווט ע"פ תוואי השטח. אבל כשאני חושב על ניווט אמיתי – אני עדיין רואה את אחמד, זקוף, נלחם בהטיה, יודע את הדרך גם כשאין סימן.
סיפור מדהים