יום שבת 19 בנובמבר 1977 עוד מעט ינחת בנתב"ג מטוסו של אנואר סאדת. המנהיג הערבי הראשון שיחתום על הסכם שלום עם ישראל.
במסוק סייפן של טייסת 125 בדרך חזרה לנחיתה דותן טייס המשנה ואני בעמדת הקברניט משנים את התדר במכשיר ה ADF, המכשיר שעוזר לנו בביות לגישת מכשירים לשדה התעופה עטרות או למקומות אחרים שהיה בהם משדר מתאים. אבל הפעם אנו מנצלים את העובדה שבתחום הפעולה שלו ניתן להאזין לתדר בו משדרת גלי צה"ל באזור המרכז.
בדיוק בזמן, הכתבים מספרים שמטוסו של סאדאת עוצר והדלת נפתחת… השידור בוודאי מעורר התרגשות בכל בית בישראל ואצלנו במסוק תחושת הקלה אמיתות. סיפור הזוי שנגמר בטוב.
משימת סיור
בסוף השבוע הזה הייתי בכוננות בטייסת. מדינת ישראל מתכוננת להגעה היסטורית של נשיא מצרים ובשעות הבוקר אני יוצא לסיור לאיתור איומים על שדה התעופה, כקברניט בטיסת יום עם סייר אוויר. נחתתי בשדה התעופה ע"ש בן גוריון (נתב"ג) לתדריך ויצאתי בסיור אל הגבעות שממזרח לשדה. גובה נמוך מאד וטיסה איטית.
איום על נתב"ג
מצפון ומערב לכפר רנתיס, השוכן מעבר לקו הירוק וצופה אל נתב"ג, הבחננו בצינור חשוד מונח ליד ציר. נחתתי לא רחוק אבל גם לא קרוב מדי . הסייר ירד. מבעד לחלון הקוקפיט ראיתי שהוא מסתכל על הקרקע ולבסוף מתכופף ומסובב את הצינור, כנראה כדי שלא יופנה לכיוון מסלולי השדה.
כשחזר הסביר לי בפנים קפואות שזו רקטה. "יש נחיר פליטה ויש גם שני חיבורים חשמליים להצתה", אמר.
יצרתי קשר עם מנהלת האבטחה של השדה. הסברתי מה ראינו והעברתי את הקואורדינטות של מקומנו כמיטב היכולת. הם אמרו שישלחו כח לנטרול האיום.
חזרתי לנחיתה. כבר שעת צהריים. לפי הרישומים בספר הטיסות שלי טסתי במשך שעתיים וחצי.
הזנקה
ישבתי במועדון הטייסת … כבר חושך בחוץ כולם מחכים למשדר ההיסטורי על נחיתת סאדת.
נקראתי לגשת למבצעים במנהלת האבטחה מחפשים את הטייס שגילה את הרקטה. הסבירו לי שהכח שיצא לחיפוש לא מצא אותה. ביקשו שנצא לשם. הלילה לילה חשוך. איך לכל הרוחות אמצע ליד רנתיס בלילה את הנקודה ? חשבתי לעצמי.
לטיסת לילה אני זקוק לטייס משנה. דותן בכוננות כמוני ויחד רצנו למסוק שעמד מוכן ומכונאי לידו. התנענו והמראנו במהירות.
בדרך, מחשבותי רצו לכל הכיוונים. תקיפת נתב"ג בזמן נחיתת סאדאת ברקטה עלולה להרוס את כל מה שניסתה ישראל לקדם בברכה. בגין מנהיג שמוכיח את גדולתו פעם נוספת היום. מבחינתי גם על האלטלנה שעליה אמור היה אבי ז"ל להיות, גילה מנהיגות כשנתן את ההוראה לא לירות.
טסנו לכיוון נווה ירק, הלילה חשוך. במסוק לא היו אז אמצעי ניווט וההגעה לנקודה התבצעה באמצעות טיסה בכיוון מצפני למשך זמן מוגדר. את הדרך לנווה ירק אנו מכירים גם ללא מפה מאינסוף גיחות לילה לאימוני ההקפות לטרפז וזיהוי אורות היישובים בסביבה. מנווה ירק לוקחים כיוון צפונית לרנתיס. מנמיכים לאט לגובה 200 רגל.
חיפוש הרקטה
כשהגענו לאזור הגבעות הדלקתי את פנס החיפוש ובאמצעות האגודל שלטתי בפנס. מניע אותו שמאלה וימינה בחיפוש אחר השביל אותו אותו זכרתי מטיסת היום. דותן החזיק במפה וניסה להזדהות. לאחר כ 10 דקות מצאתי את השביל… המשכתי דרומה לאורכו. ירדנו ל 100 רגל מחפשים את העץ הגדול שלפניו הייתה הרקטה…. הלב הלם בחוזקה…
גילוי הרקטה
לפתע ראינו את הצינור מואר באור הפנס. מונח באותה זווית של הבוקר. נחתתי לידו. העברתי לדותן הגאים. הוצאתי פנס מכיס הסרבל וניגשתי לצינור, חושש פן אמצע אותה מחוברת למנגנון שיגור. ראיתי צינור עם נחיר פלדה שגם מקרוב נראה כמו רקטה. מעל הנחיר ולפניו זוג חיבורי הדקים. אך שום דבר לא מחובר. התכופפתי והארתי לתוך הנחיר….ריק … the fucking tube is empty. אז מה זה כל הביזיון הזה? האם בגלל צינור ריק העמדנו את כל המנהלת בכוננות? על כלום?
אנחת רווחה
העיקר שאין כלום… חזרתי למסוק ועוד בטרם נכנסתי לתא חיברתי הקסדה ודיווחתי למנהלת. את אנחת הרווחה ההדדית ניתן היה לשמוע גם בקשר.
נכנסתי, נקשרתי והמראנו חזרה. רצינו להגיע בזמן לראות הטקס… בדרך הפעלנו את הרדיו קומפס קשובים לדיווח מהשדה. אנטנת הכפר הירוק על האף. תושבי המדינה בוודאי רתוקים כעת למסכי הטלביזיה .. עוד מעט גם אנחנו, חשבנו
סיכום
גיחה היסטורית שלא אשכח. איום ביטחוני שהתפוגג — והשלום קיבל הזדמנות לנחות בלי הפרעה.
כשאני חושב על כך עכשיו, אני לא בטוח אם זאת הייתה יותר גיחה מבצעית — או שיעור בלתי נשכח על תזמון, אחריות, ו… קצת מזל או אולי תרגיל בזיהוי צינור ריק.