מטרת מאמר זה לרכז כמה סיפורי טייסים בחיל האויר על אימוני ירי אויר אויר על מטרת דגל נגררת (דרוג).
מספר סא"ל (דימ') מיכה שי:
בשנת 1978 סיימתי תפקיד קצין מערכות בטייסת 69 וזמן קצר לפני כן ערכנו סידרה של ירי דגל.
סידרה זו נועדה קודם כל לבדוק את כשירות המערכת (מטוס כוונת תותח) וכללה עבודה טכנית יסודית ומושקעת לאיפוס המערכת, שאנחנו הטייסים לא היינו ערים לה די – לקחנו אותה כמובנת מאליה, אף שהייתה בה מחויבות לדיוק ללא פשרות.או בקיצור, כשאנחנו באנו לבלות, המכונאים שפכו לאגר…
התוצאות שלי, כמו של האחרים היו 'חלשות-מינוס': בין 3 ל 5 אחוז ולפעמים הרבה פחות (מ- 300 פגזים) בחמישה עד שבעה צרורות.
לקח הסידרה היה, שלצורך בדיקת המערכת (מטוס תותח כוונת), לא כדאי לסמוך על מיומנות הטייסים… צריך לשפר (זמנית) את יציבות מטוס ע"י תלייה של פצצת אימונים MK82 באחת מנקודות הלבידים הקדמיים (הערת המערכת: הכוונה לטילי אויר אויר מונחי מכ"מ מדגם "ספארו" שנשא הקורנס לקרבות אויר) – מה שישפר את התוצאות ויתן אינדיקציה טובה יותר על המערכת.
זה מה שנעשה שנתיים שלוש מאוחר יותר (בלעדי) והכפיל (ואפילו שילש) את התוצאות.
בשנת 1984 השתתפתי (כסטודנט) ב'סידרת ירי דגל בכפיר' (טיסת אימון אחת ומי ש'נכנס לסל' טיסת ירי אחת), והשגתי תוצאה פנומנלית (שלמעשה נזקפה לזכות המטוס, שאופס ע"י המכונאים ולא בדיוק לזכותי): 60% – 18 כדורים מתוך 30 בשישה צרורות.
בקיצור:
כשהכפיר כוון היטב, זה היה לשים כוונת ולפגוע. "ללבוש את הכפיר ולהמריא" כבר אמרתי?
אני יודע, שאחרי הכפיר עלו ארצה 'מתנדבות' צעירות ויפהפיות – הבז והנץ, אבל אני הייתי כבר במקום אחר ולא זכיתי לפלרטט איתן. נשארתי נאמן לכפיר אהובתי
על גרירת מטרות באורגן מספר תא"ל (דימ') ישראל בהרב בספרו "בין רקיע לארץ" (הוצאת ספרי ניב, 2023) באדיבות המחבר:
…כדי לאמן את טייסי הקרב מכל טייסות חיל האויר לפגוע במטרות מתמרנות באויר,פותחה שיטה שבה מטרה מבד בצורת דגל נגררה באוויר על ידי מטוס קרב שהיה צריך להיות חזק ומהיר מספיק, אך גם בעל יכולת לטוס במהירות איטית יחסית, כדי לא לגרום למטרה להיתלש מהמטוס הגורר. המטוס הנבחר למשימות אלה היה, כמובן, האורגן שלנו.משימת גרירת המטרה הייתה קשה ומסוכנת. המטרה נגררה באמצעות כבל מתכת באורך כמה מאות מטרים (!) שחובר לכנף השמאלית של המטוס בהיותו כבר על מסלול ההמראה, כמה מאות מטרים קדימה, בצידו הימני של המסלול, כדי לסייע למטוס הגורר לא לרדת מהמסלול בעת תחילת ריצת ההמראה. במהלך ההמראה נגרר דגל המטרה כשהוא פרוס על פני המסלול, ועם עליית המהירות ולאחר ההמראה, התרומם צידו הימני והדגל עבר למצב האנכי, הרצוי, בעזרת משקולות התלויות לאורך שפתו השמאלית. במרכז הדגל צויר כתם עגול שאליו כיוונו המטוסים היורים. תותחי המטוסים היורים נטענו בקליעים ללא תחמושת בעלי צבעים שונים לכל מטוס, כדי לאפשר למתאמנים לזהות את פגיעותיהם. בתום המטווח היה טייס המטוס הגורר מטיס את המטרה אל הבסיס שממנו יצאו המתאמנים, ומשחרר את המטרה כדי שתיפול במקום מוסכם מראש לצד המסלול. לצורך תחקיר, וכדי לאשרר את שצילמה מצלמת הירי, נפרשה המטרה על פני הקרקע, והטייסים שזה עתה שבו מה״מטווח האווירי״ נראו מטיילים שפופים על פני המטרה, מאתרים, סופרים ורושמים את פגיעותיהם, על פי צבעי הפגיעות.
באותו בוקר מצאתי את שמי מתנוסס על לוח המבצעים וראיתי את המשימה שהוטלה עליי – ״גרירת מטרה״. בלעתי את רוקי! עד היום אינני מבין איך נתנו לטייסים צעירים כמוני לבצע משימה שבה ההמראה כה מסוכנת. לא רק שאורך מסלול ההמראה "התקצר" מלכתחילה בכמה מאות מטרים בגלל נקודת תחילת ההמראה שהייתה קדימה מתחילת מסלול, הרי שגם הדגל, שנגרר על הקרקע והתחכך בה, פגע בהאצת ההמראה ודרש יותר מסלול. נוסף עלכך, בגלל הפגיעה באווירודינמיקה של הכנף, היה עלינו לאסוף מהירות המראה גבוהה מהרגיל ואף היא דרשה עוד מסלול, מה שקירב אותנו לקצה המסלול בצורה מסוכנת. הקשיים של קוצר מסלול ההמראה התגמדו אל מול בעיית האסימטרייה שגרם הדגל. לכל משך ריצת ההמראה היה עלינו להילחם על שמירת מקומו של המטוס על המסלול. כדי להתגבר על כוח ההאטה שהדגל הנגרר הפעיל על כנף שמאל, היה עלינו לדחוף את הדוושה הימנית בכוח רב לאיזון ולהרפות את הלחץ בהדרגה עם עליית המהירות. רגישות הגה הכיוון והמאמץ שהיה דרוש להביא לריצת המראה ישרה ונשלטת דרשו מיומנות מיוחדת. לאחר שאני מקזז את הגה הכיוון במלואו ימינה, אני מביט אל המכונאי העומד לימיני בצד המסלול ומקבל ממנו אוקיי באגודל מורמת. זהו סימן שצוות הקרקע סיים לחבר את הכבל לכנף השמאלית של מטוסי.
"רשאי להמריא," אני מקבל ממגדל הפיקוח. אני דוחף את דוושת ימין עד הסוף, בחשש רב פותח כוח מנוע מלא, משחרר בלמים והמטוס פותח בריצת ההמראה. המטוס מתקדם בקצב איטי מהרגיל, החל מצידו הימני של המסלול, תוך כדי תנועת התכנסות בלתי נשלטת אל מרכז המסלול. אני משתדל לאמוד את עוצמת הלחץ שעליי להפעיל על הדוושה הימנית לפי התקדמות האצת המהירות, ומייחל לראות את מחט מד המהירות מתקדמת לעבר מהירות ניתוק המטוס מהמסלול לאוויר. המהירות נאספת בקצב איטי מהרגיל ואין לי דרך לדעת אם המהירות עולה בקצב הנכון. עבורי זו המראה ראשונה לגרירת מטרה ומלבד תזכורות מילוליות בתדריך, אינני יכול לדעת. נותר לי רק להאמין שאצליח להיות באוויר לפני שייגמר לי המסלול. רווח לי כשמחט מד המהירות מצביעה על מהירות הניתוק וקצה המסלול במרחק סביר לפני אף המטוס. משיכה בסטיק ואני באוויר, המטוס נשלט למרות מצב הטיסה המוזר הזה.
מפקד הטייסת היה סגן־אלוף גיורא פורמן מקיבוץ מעברות. פורמן היה מפקד בעל שיעור קומה, רציני, ערכי ובעל חוש צדק מפותח מאוד. במהלך התקופה הבין פורמן שאין זה הוגן שהטייסים הצעירים של טייסת האורגנים ישחקו את זמנם על גרירת מטרות עבור כל טייסות חיל האוויר, זאת במקום להתאמן בביצוע משימות וצבירת ניסיון בנושאים העשויים לסייע ביכולות ההטסה בתנאי קרב אמיתיים. פורמן דרש לשנות את המסורת והצליח לשכנע את מפקדת חיל האוויר שאת ה"שירות" הזה יבצעו טייסים מהטייסות המתאמנות בירי על דגל עבור עצמן, שהרי כל טייסי הטייסות המתאמנות הטיסו את האורגן בתחילת דרכם כטייסי קרב. וכך, גרירת המטרות הפכה לנחלת כל טייסי הקרב של חיל האוויר. לאחר טיסת ריענון או שתיים היו טייסי הקרב המתקדמים מוכנים לגרור מטרות באורגן. המראות קשות אלה הציבו אתגר חדש בפני טייסי המטוסים המתקדמים, ונוצרה תחרות סמויה ביניהם: הטייס שיצליח להמריא עם הדגל מוקדם יותר, כלומר במהירות נמוכה יותר, הוא המנצח. מובן שככל שמהירות הניתוק נמוכה סיכויי ההזדקרות גדלים וסכנת הפגיעה בקרקע עולה. ״ספורט״ זה עלה לחיל האוויר ביוקר.
באחד הימים, סמוך להפעלת הגרירה על ידי טייסי המטוסים המתקדמים, יוחנן רוזר ואני שבנו יחד מתרגול, כל אחד באורגן שלו. לקראת נחיתה, בזמן ההקפה אנחנו מבינים שמוסיק גבע מטייסת המיראז׳ים 101 עומד להמריא עם אורגן לגרירת דגל.(הערת המערכת: אורגן 17) נזרקים רמזים תחרותיים קצרצרים ברדיו. מגובה ההקפה, שנינו מלווים במבט את המראת הדגל התחרותית של "תראה," פולט מוסיק בקשר ונראה שהוא מושך את האורגן לניתוק מוקדם ובמהירות נמוכה מהמותר. מוקדם מדי! עם הניתוק, כנף שמאל שלו יורדת ופוגעת בצד מסלול. אחריה, בתנועה סיבובית פוגע בקרקע אף האורגן המקפץ לשנייה באוויר, תוך שנשמעת ברדיו אנחה לא ברורה שנקטעת "אאככ…" המטוס מתרסק ועולה באש עם מוסיק בתוכו. איבדנו את מוסיק. מיותר ונורא.
למחרת, שוב טיסות גרירת מטרה כי "ההצגה חייבת להימשך", אך כיוון שנלמד בדרך הקשה שאי אפשר לסמוך על טייסי המטוסים המתקדמים, חוזרים אל ה"מקצוענים" ומשימת גרירת המטרות חזרה לצעירי הטייסת שלנו. רצה הגורל והטייס ה"מקצוען" הבא שהוצב להמריא לגרירת מטרה, מייד למוחרת התאונה של מוסיק, היה אני. התאונה הטרגית שהתרחשה רק אתמול לא הרפתה ממני כל הלילה וזוועות מראה התאונה נותרו לנגד עיניי. על אף שהבנתי את נסיבות התאונה האמיתיות, יצאתי לטיסה זו בחיל ורעדה ממש. חזרתי ושיננתי את הפעולות ואת הנהלים – כל שנייה ותנועה שאבצע, וגייסתי את כל תעצומות נפשי כדי לדחות מחשבות טורדניות ולשמור את מלוא הריכוז להמראה. אינני זוכר הכנה להמראה קשה נפשית יותר מהמראה זו. רק כשהייתי כבר באוויר, הדגל נגרר מאחוריי ללא אירועים מיוחדים, והמטוס שייט בשלווה יציבה, הרגשתי שאני יכול להשתחרר מהמתח ולהחזיר את קצב נשימתי לסדרו.
עוד סיפר בהרב בספרו על ירי נסיוני במטרת דגל במטוס נשר:
"…כנראה שביטחוני שכנע את הקצין הטכני של טייסת 113 מרדכי רופא וארמונד מליקסון ששיתפו פעולה, ויחד עם ישראל יוסף סייעו בידי לצאת עם הנשר לטיסת ירי על מטרת דגל נגררת באוויר, מאופס לפי מטרת איפוס שחק וכמובן, ללא דלק במכל הקדמי.
"אני טס על נשר מחופש לשחק לחלוטין", התבדחתי עם עצמי לאחר ההמראה. יריתי במטרת הדגל. בלב פועם, חסר סבלנות מיהרתי לחזור לנחיתה, וכאחוז אמוק רצתי לראות במו עיניי אם הפגזים שלי פגעו במטרת הדגל.
נשימתי נעתקה מרוב התרגשות… פגעתי!
מסקנה חמישית: מטרת איפוס נשר – שגויה! חובה לאפס לפי מטרת איפוס שחק. שאם לא כן, תותחי הנשר לא יפגעו והמיגים לא יופלו!"
ספירת הדגל-אל"מ (דימ') עודד מרום
הערת המערכת: מומלץ לקרוא את מאמרו של מרום "ירי על הדגל" באתר זה
הדגל מונח פרוש על רחבת האספלט שבחזית הטייסת, ואנחנו עומדים מנגד ולא מעיזים להתקרב. בבטן מפרפרים הפרפרים, ובראש רצות המחשבות.
יש מי שמצפה לתוצאות גבוהות. הוא מייחס לכך סיבות רבות, ביניהן: הוא ירה בכדורים צבועים בצבע חום. הקורא ישאל, מה היתרון בצבע חום? חכמים רואים בצבע חום סיכוי להנות מן ההפקר. ההסבר: מי שירה בצבעים אדום וסגול תרם משהו לתוצאה שהושגה בכדורים חומים. הקליע שמתחמם בעת הירי ובעת מעופו, משאיר שוליים חרוכים בדגל. לעיתים צבעי האדום והסגול נראים כצבע חום. וישנן גם אמונות טפלות: האיש טס על מטוס מס' 34 הידוע כמטוס צלף… התקווה אם לא תעזור, לבטח לא תזיק.
אחר עומד מהורהר וסופר את הדקות שיעברו עד שפגיעותיו יוכרזו כפסולות בגלל ירי בזווית נמוכה שסיכנה את המטוס הגורר. הוא יודע שירה מחוץ למגבלות הבטיחות וכעת מגבש תירוץ שיספר לאשתו על הקנס שיקבל בתחקיר היומי, שינגוס מן החשבון המשפחתי סכום השווה כמעט למשכורתו החודשית.
אחרים מנסים לעטות ארשת של "הכל בסדר" ובמעמקי הקיבה הם יודעים שלא הכול בסדר.
והנה מתקרב בצעדים מדודים מפקד הטייסת ובפיו סיגריה. אחריו מזדנבים שני סגניו ועוד טייס במילואים, קברניט בחברת אל על שהגיע הבוקר כדי לרענן את כישוריו בירי באש חיה. אחד הסגנים אוחז לוח כתיבה והוא זה שינציח את מוצא פיו של ג'ו פלצ'ק המפקד.
על התוצאות, כפי שיצאו מתחת שפמו העבות של המפקד אין לערער. דממה וציפייה מכאיבה. ניתן לשמוע את משק כנפי הזבובים בעת שגו' גוהר על הדגל. בוחן באיטיות כל חור ברשת. מודד בסרגל קטן את אורך הקרע. כרגע הוא ממש שוכב על הארץ ופניו על הדגל. ולבסוף. לא לפני שהוא שואף ארוכות את עשן הסיגריה ונושף שני סילוני עשן מנחיריו, פוסק: "אחד ירוק". והסגן רושם. חיוך אחד נרשם בקהל הצופים.
כך נמשך הטקס שבמהלכו נמרחים מספר פרצופים בחיוך רחב, ואחרים הולכים ומאפירים וראשם שח. בינתיים יצאו מן המשרדים גם שתי פקידות מבצעים וקצין החימוש ואיתו מספר טכנאים. יחד עם קבוצת הטייסים הם עומדים בשקט וצופים בסבלנות באירוע המתמשך כבר זמן ארוך. לקראת סיום הספירה מגיע המפקד אל השוליים בזנב הדגל. הנפנוף במהירות הטיסה גרם לקצה הדגל להיפרם. וקטע קצר איבד את מרקם הרשת וחוטים מדובללים נושאים שאריות קלושות של כעין צבע פיח וגוון חום לא מוסבר.
שניים מחייכים. הנה כאן נמצא המטמון. אוצר של אפשרויות. החושים נדרכים. מה יחליט המפקד. מי שלא נרשמה לזכותו כל פגיעה מתמלא תקווה מחממת. אולי יזכה בפגיעה או שתיים. האחרים פחות דרוכים. אולם לתקווה אין גבולות והכל עוד פתוח.
לאחר דקות ארוכות מסתיים גם מעמד ספירת "זנב הדגל" והקהל פונה לארוחת הצהריים. חלק מן הטייסים יושבים בחדר האכל רק כדי להיראות ולשמור איכשהו על המורל. מועקה כבדה משאירה את הצלחת שנמצאת מולם מלאה.