נכתב בשנת 2013
תודתנו למחבר על אישורו לפרסום המאמר ב”מרקיע שחקים”

בוקר יום שלישי של המלחמה. הימים והלילות מתחילים להתערבב לזמני “דאלי” לא מוגדרים.
המשימה – תקיפת מערך הטילים המבודד בפורט סעיד. מקבץ של 4-5 סוללות SA-2. מצד אחד, גיחה “פשוטה” מספר לא גדול של סוללות, קצת נ”מ חדירה קצה ויציאה מהירה. מאידך, אזור שטוח וחלק כמו ראי, מרחב הריגה מצוין לטילים. לא נחמד.
למשימה יוצאים שני זוגות נפרדים שטסים זה אחר זה (מבנה “פוטל”)
זוג ראשון: גילוץ-רגב בקורנס 108 , פלד-פרג בקורנס 151
זוג שני: נחומי-שמואלי, מימון-רז.

יציאה למטוסים, בשלב זה אנחנו כבר מבינים שהמלחמה הזאת היא משהו שונה מכל דבר שהכרנו. יוצאים בידיעה ברורה שיתכן שמישהו לא יחזור. הפחד שלי מתבטא בבחילות די קשות. אני הולך למטוס ועושה “פסון” בזמן הבדיקות החיצוניות, עדיין יש בחילה. מתיישב בקוקרפיט, נקשר, סוגר את החופה ומניע. באחת כל הרגשות נעלמים. מעכשיו ביצוע המשימה בראש מעיני, התחושות והפחדים נשארים כבמטה קסמים מחוץ לקוקפיט.
המראה, פנייה מערבה בגובה נמוך, הכנת מפסקים והכל מוכן לקרב כבר בחציית קו אל עריש. יש עדיין אי אילו דקות של “תובלה” עד מרחב התעלה. חושבים, בעצם אנחנו כמו המכבים. התנפלו עלינו ואנחנו יוצאים לקרב ההגנה. “באנו חושך לגרש” מהדהדות המילים. איך שאינדוקטרינציה עובדת.
זהו, קו רפידים, לרדת הכי נמוך שאפשר. אני מגרד. מימני משוך מעט לאחור פלד. מתקרבים מאד נמוך לתעלה. ע”פ טקטיקה חדשה ספקטור מורה על פתיחת חצי מבער לפני חציית הקו. מהירות מתקרבת ל600 קשר לאורך התעלה מתרוממת הסוללה שצה”ל הקים בצידה המזרחית. גובהה כשמונה מ’. אני מתרומם כדי לעבור אותה וצונח לתוך אזור המים הרדודים שמדרום לפורט סעיד.
להערכת הגובה עוזרים לי התרנים של סירות הדייגים. פשוט לא לגעת בהם. לפתע לפני להקה של כעשרים צפרים לבנות. אני צריך להחליט מהר, להיכנס בצפרים או להתרומם ולהיחשף לטילים.
עדיף ציפורים.
לציפורים אין מרחב תגובה. במהירות הקרובה למהירות הקול הן מזהות אותי בטווח אפס. הן גם לא יכולות לצלול כי אני מאד נמוך.
בום, בום מבשר את המפגש עם הציפורים. מבט פנימה. אין מנורות אזהרה. ממשיכים.
שקט ושלווה, אין ירי ואין טילים. הכומר שקט.
משיכה חריפה שמאל נקי, גלגול ימינה והורדת אף למטרה.
הנה היא במקום. אני רואה את תבנית השישה הצפויה, מוריד את האף, ואז רואה שהורדתי את האף על סוללת הנ”מ שנמצאת ביני לבין הסוללה. נ”מ דליל יורה עלינו.
תיקון קדימה, לחיצה על הפיקל, שחרור פצצות, שבירה עוורת ימינה ושמאלה ויוצאים צפונה.
תדרכתי את פלד שנצא צפונה מעל הים בגובה 2000 רגל. לטיל אין בעיה לנהג בגובה 150 רגל. לי יש בעיה לשבור מעל הים תוך הסתכלות אחורה בגובה זה. 2000 רגל זה מאפשר שבירות בטוחות בעת הצורך.
צפונה ומהר במבנה קרבי להגנה, פלד משוך מעט לאחור.
“תסתכל עלי” הוא זועק”.
“2 נקי”.
אחרי כ 15 מיל צפונה, פניה הביתה, חצרים. נחיתה.
בכונס האוויר מימין כתמי דם מרוחים על החלק הפנימי. בבידון הימיני, עוות, עדות לעוד ציפור שסיימה את חייה במלחמה אבל גם חור של כדור נ”מ בבידון. היו שם לא רק צפרים.
בטייסת אכזבה. המטרות לא נפגעו. נחומי מסיבה זו שאינני יודע (גם אחרי 40 שנה) מפסיק את המשימה.
“אתם יוצאים לסיבוב נוסף על אותן מטרות” מודיע לי ספקטור.
אז עוד סיבוב.
תוך כדי ההכנות נגש אלי ספקטור ובחיוך קמצני ומאופק אומר לי, תקעתם לסוללה כמו אריות. היא הושמדה. אתה משוחרר מסיבוב נוסף.
וכעבור כמה ימים, כאשר כבר הייתי בבית החולים, הגיע אלי ספקטור עם התמונה של הסוללה, שמפענח ממודיעין אויר כתב עליה “היה פנג סונג” ועוד הקדשה קטנה.
