מטוס הנשר בחיל האויר

תיכנונו של המטוס

תכנונו של מטוס המיראז’ 5 התבצע בשיתוף פעולה הדוק בין ח”א הישראלי לבין חברת מרסל דאסו. חיל האויר, שהיה הלקוח הגדול ביותר של תעשיית המטוסים הצרפתית בשנות ה-50 וה-60, נזקק למטוס תקיפה בעל ביצועים עדיפים, יכולת נשיאת מטען עדיפה וכושר הגנה עצמית בקרבות אויר.

התכנון המשותף התבסס על מטוס המיראז’ IIIE ויועד לביצוע משימות אויר קרקע בתנאי ראות (ללא שימוש במכ”מ). מערכת המכ”מ הוצאה מהמטוס,ובמקום הראדום הגדול הותקן חרטום ארוך ומחודד יותר. מערכות אויוניקה אחדות הועברו לחרטום ואחרות בוטלו. במקום שהתפנה מאחורי תא הטייס הותקן מיכל דלק נוסף. גם מיכל הגחון הוגדל ותכולת הדלק הפנימי במטוס גדלה מ-3000 ל-3480 ליטר. כמו כן הותקן במטוס מנוע חדש מסוג אטאר 9C שהיה יעיל יותר ממנועו של מטוס המיראז’ IIIC.

בעקבות השינויים הללו קטן משקלו של המטוס ב-450 ק”ג כך שיכול היה לשאת עוד חימוש, ולצורך כך הותקנו 2 נקודות תלייה חדשות בגחון, זאת בנוסף לנקודת התלייה המרכזית בגחון ו-2 נקודות בכל כנף. בסה”כ יכול היה המטוס החדש לשאת 4 טון חימוש ודלק ב-7 נקודות התלייה. בשנת 1966 נחתם הסכם לרכישת 50 מטוסי מיראז’ 5 (שכונו Mirage M5J) וטיסת הבכורה נערכה בתאריך 19.5.67.

עם פרוץ מלחמת ששת הימים הוטל אמברגו צרפתי על מכירת נשק לישראל, ולמרות שמחירם של המטוסים כבר שולם, הצרפתים עיכבו את מסירתם. המטוסים המוכנים אוחסנו בבסיס ח”א הצרפתי שאטודן, והמסירה התעכבה עד שבשנת 1972 החליטה הממשלה הצרפתית לרכוש אותם מישראל ולמוסרם לח”א הצרפתי. היוזמה הישראלית איפשרה לחברת דאסו לבנות ולמכור כ-350 מטוסי מיראז’ 5 לחילות אויר רבים ובכללם בלגיה, ונצואלה, זאיר, לוב, מצרים, פרו, צ’ילה וקולומביה.

באדיבות רענן וייס

הרכבת המטוסים בתעשיה האוירית

 לקראת סוף שנות ה-60 ביקשה התעשיה האוירית להפוך ממכון בדק מטוסים למפעל המתכנן ומיצר כלי טיס ואף מטוסי קרב. האמברגו הצרפתי וחוסר הבהירות לגבי אפשרויות הרכש בארה”ב, סיפקו את ההזדמנות המתאימה לתע”א לקדם את רצונה. הוחלט להיכנס למו”מ עם הצרפתים על רישיון ליצור מטוסי המיראז’ בארץ. רישיון כזה ניתן כבר בעבר לשוויצרים, לאוסטרלים ולבלגים, ואכן המו”מ סוכם בתוך שבועות ספורים. החוזה הוגש לאישור הגורמים בממשל הצרפתי, אך לא הוגה הסכמה רשמית של הממשל. עם זאת, מכיוון שדאסו היתה חברה פרטית נמצאה הדרך לעקוף את האמברגו הרשמי לגבי המטוס עצמו, אך לגבי יצור מקומי של המנוע נותרה בעיית האמברגו בעינה מכיוון שיצרנית המנוע, חברת סנקמה, היתה חברה ממשלתית.

לבסוף, לאחר שכל הפרוייקט עמד בפני ביטול, הוחלט להשיג את שרטוטי המנוע ע”י פעולת ריגול תעשייתי. השרטוטים הושגו לאחר שנוצר קשר עם מהנדס אוהד ישראל במפעל סולצר בשוויץ בשם אלפרד פראונקנכט. הוא העביר עשרות אלפי שרטוטים ב-24 ארגזים, מתוכם הגיעו לארץ 20 ו-4 נתפסו ע”י השוויצרים. המהנדס נעצר, נשפט ונידון ל-4 וחצי שנות מאסר.
בשנת 1969 הוחל בהקמת קו היצור של מטוסי המיראז’ 5. רוב הציוד לקו היצור הגיע בתור חלקי חילוף, עליהם לא חל האמברגו. המטוס החדש כונה בח”א “נשר”. המטוס הראשון הושלם בראשית שנת 1971 והועבר לח”א במאי אותה שנה. בפברואר 1974 הושלמה בנייתם של 51 מטוסים חד מושביים, ועד סוף אותה שנה הושלמו עוד עשרה מטוסים דו מושביים.

מטוס נשר דו מושבי (באדיבות רענן וייס)

פעלת המטוסים בחיל האויר

 מטוס הנשר הראשון נמסר לטייסת הקרב הראשונה במאי 1971. במשך החודשים הבאים הגיעו מטוסים נוספים לטייסת, להשלים את החסר במטוסי שחק ולהעלות את מצבת המטוסים השמישים. באותו אופן תוגברה גם טייסת השחק השנייה (טייסת הסילון הראשונה) ברמת דוד. במחצית השנייה של 1972 הוקמו שתי טייסות חדשות, על טהרת מטוסי הנשר. אחת (טייסת הצרעה) הוקמה בבסיס חצור, והשניה (טייסת שומרי הערבה) חנכה בספטמבר 1972 את בסיס עציון. הבסיס החדש שהוקם בבקעת הירח מצפון מערב לאילת.
עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים היו בח”א למעלה מ-40 מטוסי נשר שהופעלו ב-4 טייסות. למרות שיועדו במקור למשימות אויר-קרקע שימשו המטוסים במהלך המלחמה בעיקר למשימות אויר-אויר, בעוד שמטוסי פאנטום, סקייהוק וסער שימשו לתקיפה וסיוע קרקעי. הנשרים הוכיחו את עצמם כמטוסי קרב מעולים בעת שגברו בקלות יחסית על מטוסי המיג והסוחוי שפעלו נגדם. מרבית הנצחונות בקרבות האויר הושגו באמצעות טילי שפריר 2, אם כי אחדים הושגו באמצעות תותחי ה-30 מ”מ של המטוס. טייסת הנשרים מעציון רשמה לזכותה 42 הפלות ללא כל אבידה!

אחרית דבר

 במהלך שנת 1975  החלו מטוסי הכפיר להכנס לשירות, ודחקו אט אט את מטוסי הנשר לקו השני. כל מטוסי הנשר השמישים רוכזו ב-2 טייסות, ובסוף 1976 הועברו לטייסת חדשה-טייסת הנגב, שהוקמה בבסיס איתם שהוקם בצפון סיני. בסוף שנות ה-70 היו כבר מספיק מטוסי כפיר בח”א, ולא כדאי היה להשקיע בשימור מטוסי הנשר. לפיכך הוחלט להוציאם משירות ולמכרם לחילות אויר זרים. בין השנים 1978 ו-1982 הוצאו הנשרים משימוש ורובם מצאו את דרכם לח”א של ארגנטינה. 

מטוס “דאגר” בשירות ח”א של ארגנטינה

מאמר זה הופיע במקור במגזין “קנה מידה”. מוגש באדיבות מועדון בוני הדגמים בישראל

שתפו את המאמר

מנוי
Notify of
guest

0 Comments
Inline Feedbacks
צפה בכל התגובות
0
Would love your thoughts, please comment.x