האורגן מטוס ישן ופשוט, טס כבר למעלה מ- 20 שנה, לכן אין כל סיבה שלא ימשיך לטוס ולטוס… אינו מורכב, לא מתוחכם ומסובך כמו מטוסי הקרב החדישים, אלא עם מערכות מכניות ורק מעט אלקטרוניקה והידראוליקה. מטוס שאינו “מתחשב” במיוחד בטייס, אך “סלחני” מאוד.
בטייסת מתנהל קורס אימונים מבצעיים של בוגרי בית הספר לטיסה, אנו בשלב הדרכת אימוני תקיפת שדות תעופה ברביעייה. אני, סגן שני למפקד הטייסת (סמ”ט ב’), מוביל רביעייה בטיסת אימון באורגן 24.הטיסה מאוד שבלונית: אגם זוהר – תקיפת חצור – אגם זוהר תקיפה – אגם… וכו’ חוזר חלילה. הכל כמובן “דמה” ללא חימוש.
התקיפה עצמה: משיכה מגובה נמוך ליעף הפצצת מסלולים, המשך ליעף ריקוט ואחר כך שלשה יעפי צליפה בזוגות, על מטרות מטוסים בשדה. יעפי הצליפה מבוצעים בגובה נמוך, “יציאה” מעל צמרות העצים.
אני בסוף יעף צליפה, מרפה מההדק, מושך להיחלצות. האורגן כרגיל, מגיב יפה ונחלץ באלגנטיות האופיינית מיעף הצליפה. זה הזמן להסתכל לאחור ולראות מה קורה עם שאר בני המבנה אך… ברר… רר… רר… רעש מקפיא של גריסה עוצר לי לרגע את הלב! מד סיבובי המנוע (סל”ד) “רץ” בתנועה החלטית כלפי מטה. במקביל, הדופק שלי, לאחר שהחסיר פעימה, רץ ועולה כלפי מעלה.
הי! מה קורה פה?
זה כיבוי מנוע!
אך לא סתם! תוך שניות מחוג הסיבובים גומר את כל מהלך הירידה ומתייצב על – “אפס”.
“אפס” ! ! !
קרה לי כבר בעבר כיבוי מנוע באורגן. אז, תרגלתי “הזדקרות” בגובה רב, והמנוע כבה כתוצאה מחוסר בזרימת אוויר נכונה אליו. אך המקרה הפעם שונה מההוא בשני הבדלים משמעותיים:
באירוע הקודם – היה לי מספיק גובה לניסיונות התנעה וכן מהירות האוויר סיבבה את להבי טורבינת המנוע להתנעה מחדש.
עכשיו, אני בגובה 100 רגל (30 מטר) עם מנוע תקוע לחלוטין, לא מסתובב.
איך שלא יהיה, דבר ראשון יש לנצל את האנרגיה הגלומה במהירות הגבוהה של המטוס ולמשוך לגובה. שם אוכל לשקול מספר אפשרויות:
התנעה מחדש…?
נחיתת אונס ללא מנוע…?
או אפילו – נטישה!
האורגן מגיב למשיכה ומרים יפה את האף למעלה, אני בכיוון צפון ותוך כדי משיכה לגובה מבצע פניה לסוף צלע “עם הרוח” לנחיתה על מסלול “05”.
מסביבי משתרר שקט מבעית… והוו, איזה שקט! הו! עכשיו ברור לי כמה הרעש המונוטוני והבטוח של המנוע חסר לי וכמה אני אוהב אותו…
ברור שאין מה לדבר כאן על התנעה מחדש, המנוע “תקוע” כאילו מסמרו אותו…
אני מגיע לנתונים טובים לנחיתת אונס! אך ברור לי שזה לא יהיה פשוט הפעם. כאשר המנוע תקוע על “אפס” אין הספקת לחץ הידראולי לכלי השרת החשובים: הורדת גלגלים, הוצאת מדפים, מעצורי אויר ובלמים.
מתחילה לחדור לתודעתי המחשבה שיתכן ולא אוכל לנחות מזה!
עתה אני כועס על עצמי… נזכר שלפני דקות ספורות, אי שם בין חצור לאגם זוהר חשתי באיזה ‘תיקתוקון’ מאזור המנוע. מאחר שבבדיקת המחוונים ראיתי שהסל”ד, הטמפרטורות, הלחצים והדלק בסדר. לא נתתי לכך חשיבות, אלא ייחסתי זאת לתופעות של המכונה הזקנה והטובה שנושאת אותי… כל כך הרבה חריקות ורעשים המטוס הזה מוציא שאם כל פעם הייתי מפסיק והולך לנחות, הרי שלא היו מוצאים כלום וסתם הייתה מתבזבזת גיחה… כן, כך לצערי שקלתי רבע שעה קודם…!
למרות שאין לי כל סיבה להאמין שזה יצליח, אני מנסה להוריד את גלגלי הנחיתה. אין הפתעות… כלום לא קורה! אני ממשיך להתרכז בנהוג המטוס תוך גלישה לנחיתת אונס ושולף את ידית החרום לשאיבה הידראולית ידנית. אני מתחיל לשאוב להורדת גלגלים. הנועלים נפתחים! אני ממשיך.
בינתיים הגובה הולך ויורד, אני פונה ל”צלע בסיס”, 90 מעלות לכיוון הנחיתה… גובה 2000 רגל… שואב כמו מטורף! יודע ש 1200 רגל זה גובה מינימום מומלץ לנטישה באורגן במצב הנמכה. אני משחזר ומשנן את פעולות הנטישה.
גובה 1500 רגל… אני מגיע להחלטה שהסיכוי להספיק לשאוב את הגלגלים החוצה אינו בטוח דיו. חוץ מזה – ודאי שלא אספיק גם לשאוב את המדפים. ההרגל ו”לב” רוצים להמשיך, הראש יודע שהסיכוי לחזור כראוי לקרקע בתוך המטוס, שואף לאותו מספר כמו סיבובי המנוע – “אפס” !
עלי להיפרד מהמכונה ולחזור לקרקע, שלא דרך הסולם, כפי שנהגתי בכל אלפי הפעמים הקודמות…
שניה של היסוס…
האמנם?!
לעזוב את המטוס ב”אמצע השמים”?!
בכסא המפלט?
ההיגיון אומר לי כן, הרי זו רק השהיה והתלבטות של הרגש…
זהו, אני מחליט סופית, ומודיע על “נטישה” !
- מצערת קדימה
- הפלטת חופה
- גב זקוף
- משיכת ידית כסא המפלט…
כדור ההפלטה “יורה” אותי עם הכסא כלפי מעלה, אני רואה את תא הטייס חומק משני צדי כלפי מטה…. מתרחק… אני מתהפך באוויר ומאבד קשר עין עם המטוס שמתחתי…
חש שאני ברחיפה חופשית באויר.
המצנח!
נו…
שיפתח!
הוא נפתח…
שוב שקט… אני תלוי על המצנח. לשמאלי הבסיס והמסלולים, קדימה אני רואה שוב את המטוס שלי, ממשיך ומתרסק באדמה, בלעדי. קשה לי להעריך את הגובה שנותר עד להגעתי לקרקע. זוכר שכדי לא להתרסק כמו שק תפוחי אדמה, צריך רגלים צמודות ודרוכות. אני לוחץ אותן זו לזו ככל יכולתי. עוד כמה שניות ארוכות ואני, נוחת בנפרד מהמטוס שלי, בכבדות, בתוך שדה קצור. עכשיו, לראשונה יש לי הזדמנות לשים לב לעצמי…
נעל שמאל נקרעה מעל האצבעות. כנראה ספגה במקום הרגל, מגע קשה עם המטוס בתהליך הנטישה. הגוף כואב כולו, בעיקר הרגליים, כנראה מהמתח הרב והשרירים שלחצתי זמן רב מדי שלא לצורך לפני הנחיתה.
מסוק החילוץ הגיע מייד. תוך דקות ואני שוב בטייסת.הבדיקות של שרידי המטוס העלו שהמנוע נתקע מאחר ו”הלך” מיסב המנוע.הבדיקות הרפואיות שלי קבעו שאני “שמיש”… ויצאתי להוביל רביעית חניכים נוספת לאימון תקיפת שדות תעופה …
סרן ישראל בהרב
® כל הזכויות שמורות לתא”ל (מיל’) ישראל בהרב.אין להשתמש במאמר זה או בכל חלק ממנו או לאחסנו בכל מאגר מידע שהוא ללא אישור מראש,ובכתב,של המחבר.
