מלחמת ההתשה בעיצומה. חיל האויר תוקף מזה חודש בגזרת מצרים. אני ועמי להב (ז”ל נהרג ב 1973) אוכלים בחדר האוכל בבסיס חצרים. את השלווה מפר פעמון ההזנקה שמצלצל. אנחנו מזנקים לטייסת (הנמר המעופף, 102). המצרים פתחו באש בתעלה. מטוסינו מוזנקים ל”שיתוק מקורות הירי”.
| יעף סנקאי הוא יעף בגובה נמוך שבו משתחררות הפצצות לקראת ההגעה למטרה. בסמוך לאחר שיחרור הפצצה, נפתחות 4 כנפיים שבולמות אותה והיא משנה כוון וצוללת למטה. מבחינה טקטית היעף הוא תחת גובה הנעילה של מכ”ם של טילי קרקע אויר וכך נותן הגנה יחסית נגדם. חסרונו הוא בכך שהמטוס חשוף לאש קרקעית בין שהיא נ”מ או סתם כל דבר שיורה כלפי מעלה. חסרון נוסף הוא הצורך לטוס במבנה קרבי להגנה, מצב בו שני המטוסים טסים בקו אחד, כדי מספר 2 לא יפגע מהפצצות של המוביל. בתחילת הפעילות של חיל האויר במלחמת ההתשה טרם נלמדה והוטמעה המשמעות הקטלנית של טיסה בגובה נמוך. |
זו תהיה הגיחה המבצעית השישית שלי, וזאת בתוך חודש מאז שהחלה מלחמת ההתשה. המטרה, סוללות תותחים בדוואר סואר בסמוך לבית החולים (לשעבר) שנמצא על גדות תעלת סואץ.השיטה: יעף נמוך עם שיחרור פצצות “סנקאי”.
יוחנן רוזר, (נפגע ב 1966 יבל”א) טייס ותיק, מוביל את הגיחה. אנחנו ממריאים לקראת הדימדומים. מסדרים את כל המפסקים ולוקחים כוון מערב לתעלה.
עמי יוצא במבנה נוסף להפצצה של מטרה אחרת בתעלה.
הטיסה לתעלה לוקחת כעשרים דקות. משום מה, טייסת 109 (העמק, הטייסת של אבנר הדר (ז”ל נהרג ב 1970) ומוקי בהירי (נפגע ב 1973 יבל”א) מקדימה ותוקפת בצפון בתעלה. למצרים היתה תרגולת: ברגע שמתבצעת תקיפה במקום כלשהו בתעלה, מייד הנ”מ לאורך כל התעלה מרים מסך אש.
בתחילה רואים מרחוק מעין ניצנוצים שמהר מאד הופכים למסך אש. וזאת לדעת: את פגז הנ”מ רואים כרשף כאשר נורה. אלה מבינהם שנותבים משאירים פס של אש במעטפם ולבסוף הפיצוץ. שלושה ניצנוצים לכל כדור!
מסך האש מפחיד התרומם מולי. מה? להיכנס לתוך זה?
משוגעים? מי נתן הוראה להכנס? ואני בפנים!
תופת, “אש וגופרית” מכל הכוונים. בפעם הראשונה והאחרונה אני רואה אנשים בגודל טבעי בורחים לצדדים. אלה שראיתי כבר אינם בחיים כנראה. אני שומר על מבנה חזיתי עם רוזר ויושב עליו מימין. ואז, רוזר פתאום “מתקן שמאלה”, מה ששם אותי מייד מאחוריו!
אני מתקן אחריו (כמו אידיוט), נכנס בעצם למעין שורה עורפית, אחרת עלי לוותר על היעף.
ובום! פצצות מתפוצצות לפני האף. אני עובר בעשן של החלק העליון של הפצצה.
בדרך החוצה אני צולף באופן עוור על מבנה בית החולים של איסמעליה, שבירה שמאלה ותוך 10 שניות אנחנו בצד המזרחי של התעלה.
ושקט.
לאחר הנחיתה אני מוצא רסיס מהפצצה של רוזר בשריון הגחון של המטוס.
יואו. זה היה קרוב מאד!
אני מאבד את הביטחון בפיקוד. מי ששולח אותך למשימה לא תמיד מבין באמת להיכן אתה נכנס.
לקח חשוב . זה ילווה אותי מכאן ואילך. זה לא יקרה לי שוב.
תיאור מקסים של גילוץ על גיחה שבאמת הפכה את המונח “מטוסינו מוזנקים לשיתוק מקורות הירי” למשהו מוחשי יותר.