היום הראשון היה הכי מיוחד. בניגוד לטיסות אימונים וטיסות תקיפה או יירוט מבצעיים בימי “שלום”, שהיו מתוכננים כראוי מראש, פתאום שום דבר לא היה כמו בתכנון. אמרו לנו לצפות לכך שבמלחמה שום דבר לא יהיה דומה ושניערך לכך נפשית אבל הדברים התנהלו מעבר לכל דמיון.בערב יום הכיפורים קיבלנו עידכונים שתיתכן בעיה ביטחונית ושנהיה מוכנים לקריאה לטייסת.
לי לא היה טלפון בבית (משפחה קשת יום… וחיל האויר לא חשב לספק לי מיוזמתו לטובת כוננויות) והשארתי בטייסת את מספר הטלפון של חבר. הוא אכן הגיע ביום כיפור בבוקר ואמר שהורו לי להתייצב מיידית בטייסת. בערד לא היו בעיות אך חששתי מידוי אבנים וחסימות בבאר שבע אז לקחתי את אקדחי הפרטי למקרה שאצטרך לאיים על מישהו (ידעתי שאם כבר קוראים לנו ביום הקדוש אז החשיבות היא משמעותית מכדי שאיזה פרחח ינסה לעצור בעדי).
בטייסת מעדכנים אותנו שהמלחמה אמורה להתחיל בשש בערב ואנחנו נערכים לביצוע תקיפה מקדימה של שדות תעופה. מתכוננים בכל המובנים (מפות, תדריכים, חימוש המטוסים וכו’) ומחכים לאישור הדרג המדיני. האישור לא מגיע ובסביבות 14:00 נשמעת סירנה וההנחיה היא שצריך לעבור להגנת שמי המדינה כי הם כבר תוקפים.
אגוזי, שהיה סמ”ט א’, מארגן את הטייסת בצורה מדהימה, בלי פאניקה, מנחה להחליף חימוש (להוריד את הפצצות מהמטוסים. בטייסות אחרות המריאו עם הפצצות והשליכו אותן לים אחרי ההמראה) ומזניקים בכל פעם זוג של מטוסים שהסתיימה הכנתם.
אותי מצוותים עם רן גורן ומספר 2 שלנו הוא דובי יפה. מזניקים אותנו לאיזור תעלת סואץ כנגד תקיפות המטוסים המצריים. בגזרה מריצים אותנו צפונה ודרומה אך ברור שהבקר לא בעניינים. התקיפות שאנו רואים אלו פצצות ארטילריה ואיננו רואים אף מטוס בעין או במכ”ם.
המטוס שלנו (מס’ 215) מגיע למגבלת דלק ונאלץ לנחות ברפידים שהותקפה מספר שעות קודם. המסלול הראשי מלא מכתשי הפצצה ואנו נוחתים על מסלול ההסעה הצר. מסיעים למילוי דלק ומתדלקים ואז גם מגלים שהטילים על המטוס נפגעו בעת השלכת מיכלי הדלק הנתיקים שבוצעה בהגעה לאיזור. מסיעים לתחילת מסלול ההסעה ומתחילים בהמראה. המסלול היה מלא באבנים קטנות וגדולות, כתוצאה מההפצצות מסביב, ואנו חוטפים תקר רציני כאשר אנו כבר במהירות גבוהה ובעייתית. גורן בקושי הצליח לעצור את המטוס בצד המסלול מבלי להתרסק.
מפקד הבסיס (אליעזר כהן המכונה “ציטה”, שהיה ח”כ מטעם “ישראל ביתינו” , טייס מסוקים מהולל) מגיע אלינו עם הג’יפ ואוסף אותנו לכוון דת”ק היירוט. בדרך אנו רואים מקרוב מה שעבר על הבסיס ובמיוחד בדת”ק שהופצץ. אנו מוצאים בדיר מטוס פאנטום אחד השייך לטייסת 119 שביצעה שם כוננות ובעמדה ישנו טייס מיראז’ (צעיר) ושמו יוסי לביא המספר לנו שהוא היה בזמן התקיפות וכל פעם שזוג מטוסי אוייב נכנס לתקיפה, והוא נכנס אחריהם להפיל אותם, הוא גילה שיש אחריו עוד זוג ואז הוא עבר לזוג האחורי וכך הוא החליף שלושה זוגות ולא הפיל אף אחד (התרגש הצעיר…) ונחת, כמונו, מחוסר דלק. גורן מחליט מיד להיכנס לכוננות על המטוס של 119 ומודיע ללביא שהוא יהיה מספר 2 שלנו (מעולם לא היה דבר כזה באימונים, זוג מעורב). הוא מודיע לבקר וזה אומר לו שאין צורך (הבקרים היו ממש מבולבלים באותו יום) אבל גורן מתעקש. אנחנו מנקים את האבנים שנותרו מההפצצה ליד המטוס, את האבק בתוך המטוס , מנתקים את צינורות לחץ האויר המיועדים להתנעת המנועים ומנקים גם אותם על ידי דחיפת אוויר בסרק (כדי שלא יכנסו אבנים למנוע בזמן ההתנעה) ושוב מחברים אותם למנועים.
לאחר שנקשרנו במטוס גורן מודיע לבקר שאנחנו מוכנים להזנקה ומתחיל ללמוד את המפסקים השונים במטוס (כי הוא היה שונה לעומת המטוסים אצלנו בטייסת). למזלנו גורן טס בעבר על מטוסים כאלו כך שהוא ניזכר מהר. תוך כמה דקות (פחות מחמש) מרגע שהתיישבנו במטוס הבקר מודיע לנו לזנק. השעה היא כבר לקראת דמדומים והבקר מודיע שמדובר במסוקי אוייב באיזור.
קשה לראות כלפי מטה. השמש כבר שקעה והאדמה כהה.אני מודיע לגורן לטוס הכי נמוך שהוא יכול כדי שאנסה לראות צלליות על רקע השמיים שעוד נותרו מעט בהירים באיזור האופק. אחרי שני סיבובים מסביב לרפידים אני רואה את הראשון, אח”כ עוד שניים (טסים בשלישיה). אני מעדכן את גורן ומכוון אותו להגעה מאחוריהם. אני נאלץ לכוון אותו את כל הדרך כי ברגע שהוא טיפס מעט לתמרן, הם שוב על רקע החושך ורק אני, שלא מוריד מהם את עיני, מצליח לא לאבד אותם. במהלך ההכוונה אני מצליח לראות עוד חמישה, והכי חשוב, אני מצליח לזהות אותם כמסוקי מי 8 לפי צללית החלק האחורי התחתון שלהם (שהוא מעוגל, לעומת הישר של מסוקי היסעור שלנו) ונרגע מאוד מכך שלא מדובר בכוחותינו שאנו עלולים להפיל.
כאשר ההכוונה שלי מביאה אותם לאיזור הכוונת, גורן רואה ומתארגן ליעף תותחים. בזמן שהוא יורה אני רואה את הנותבים ורואה שאף אחד מהם לא פוגע. באותו שלב, כאשר הנותבים מסביבם, גם לביא מצליח סוף סוף לראות אותם אך מיד מאבד אותם (הוא צריך להמשיך להטיס בגובה נמוך ולהסתכל קדימה ולכן הוא לא מצליח גם לשמור קשר עין. גם בהמשך הוא הצליח לראות רק כשירינו). כיוון שאני לא מטיס, כל תשומת הלב שלי מתרכזת בשמירת קשר עין והמשך הכוונת גורן ליעף הבא.
ביעף השלישי מצליחים להפיל את המוביל (בדיעבד אני יודע, מתחקור שבויים, שגם פגענו באחד נוסף, כנראה ביעף השני, אך הוא הצליח לחזור פגוע לצד המערבי של תעלת סואץ אך לא טס יותר ).
המסוק נמרח לחלוטין, שובל ארוך של אש ובסופו מדורה ענקית. כבר חשוך לחלוטין ולא ניתן לראות יותר מסוקים. אז אני מבחין במסוק שהתקרב למדורה ונעצר לידה, ואני מודיע לגורן שכדאי להפיל אותו עם המבערים של המנועים (כי באותו רגע נזכרתי בטיסות האימון שהיו לנו נגד מסוקים. תמיד הזהירו אותנו לא להכניס את המסוקים לסליפסטרים, אלו מערבולות האוויר החזקות שמאחורי המנועים שלנו, כי הדבר עלול לנתק להם את זרימת האוויר מהרוטור והם עלולים ליפול).
בדיעבד, אחרי הטיסה, כאשר תיחקרתי עם גורן את מהלכה, הסתבר שהוא לא שמע את ההנחיה הזו שלי. טיסה בגובה נמוך הינה טיסה מאוד רועשת ובנוסף גם הבקר שצועק, המיראז’ שמוסיף את המילים שלו ועוד הפרעות שעלולות לגרום לכך. חבל. צוות אחר של הטייסת (אגוזי עם מנוף באיזור ראס סודאר) הצליח להפיל כך את האחרון מבין 5 המסוקים שהם הפילו.
העובדה היא שהצלחנו לסכל הנחתת עשרות רבות של לוחמי קומנדו (קרוב ל-200 ) שהיו מיועדים לכבוש את רפידים ואת יחידת הבקרה שלידה. אם הם היו מצליחים כנראה שהמלחמה היתה נראית שונה לחלוטין כי ברפידים גם היו מרוכזים רוב כוחות השריון שהמתינו להגעת המילואים. גם ברור לחלוטין שהדבר התאפשר בזכות מטוס עם שני אנשי צוות שיכלו להשלים זה את זה לביצוע המשימה (שני מיראז’ים לא היו מצליחים אפילו לגלות אותם).
כיוון שלא היה ניתן להנחית את המטוס בתנאים אלה ברפידים גורן מחליט להחזיר את המטוס לתל נוף לטייסת האם. אחרי נחיתה וכיבוי אנו תופסים טרמפ על מטוס תובלה (נורד) שהביא מנוע פאנטום מתל נוף לחצרים.
