סגן שי אגוזי וסגן אהרון “יאלו” שביט היו בכוננות של אור ראשון בטייסת 101 בחצור ביום ד’, ה-31 באוקטובר 1956. במטוסי המיסטר שלהם, מספרי זנב 30 ו-33 בסככת היירוט של הטייסת בקצה המסלול.
הם המריאו, טסו לעבר “שטח דורון” שבחצי האי סיני והחלו בפיטרול. לפתע נשמעו ברדיו הקריאות “בוגי, בוגי, בוגי, רדו לעזרה”. קריאות אלו הגיעו מסגן דב מטוס שהיה קצין תיאום של חיל האויר שסופח לחטיבת הצנחנים 202. הצנחנים הבחינו בארבעה מטוסי וומפייר מצריים המתקרבים אליהם במטרה לתקוף אותם.
אגוזי, שהיה מספר אחד, צלל מיד ושביט אחריו. כשהגיעו לגובה 15,000 רגל הבחינו במטוסי הוומפייר. הללו טסו במבנה הדוק ושמרו על מרחק של 20 יארד האחד מהשני. אגוזי הורה לשביט לתקוף ושביט צלל על הוומפיירים. הטייסים המצרים הבחינו בו והרביעיה ביצעה פניה של 90 מעלות, דבר שעזר לשביט להיכנס לטווח הירי. הוא פתח באש מזוג תותחי ה”דפה” של המטוס מטווח של 500 יארד על המוביל המצרי כשהוא עוקב אחרי הוומפייר הכסוף המנסה להתחמק ולא מפסיק לירות בו עד שהטווח התקצר מאד, החלו לעוף מהמטוס המצרי שברים והמטוס החל לעלות באש. בן זוגו פנה ימינה.
באותו הזמן התארגן אגוזי מאחורי זוג הוומפיירים השני שפנה שמאלה, ירה צרור קצר והוומפיר האחורי נדלק ונפל. שביט נסק, התארגן מאחורי וומפייר נוסף, פתח באש מטווח 800 יארד והמשיך לירות עד שהגיע למרחק 200 יארד מהמטוס. המטוס המצרי החל להעלות עשן וטייסו ביצע נחיתת אונס בשטח שהיה בשליטת כוחותינו. המטוס נהרס בנחיתה. אגוזי המשיך אל מאחורי הוומפייר האחרון, ירה בו והפיל גם אותו. המטוס פגע בקרקע ועלה באש.