מוגש באדיבות יוסי יערי
“בשעה 16.00 הוכנסנו ל”מיידי”, ומייד זינקו שני הזוגות הראשונים לתעלה: יואלי עם בניה, גיורא אפשטיין עם שוחט. בסככת היירוט של רפידים נשארנו הזוג השלישי, מייק צוק ואנוכי, קשורים במטוסינו ומאזינים לרדיו, מוכנים לזנק לתגבור. מייק הוא טייס מעולה מארצות הברית שהצטרף לטייסת 101 בשנה האחרונה. אני טייס הצבות חירום של הטייסת, באתי לתורנות מבית הספר לטיסה. הכרנו זה את זה לראשונה היום, כאן ברפידים.
אנחנו מאזינים לקשר ושומעים את הוראות הבקר לקודמינו: “כוח מלא, כל המהירות, לאיסמעיליה. מיגים תוקפים את כוחותינו בתעלה”. כרגיל, הקשר מקוטע ואני מצליח לקלוט רק שברי דברים, אולם הצלחתי לשמוע את צמד המילים המעורר, בקולו הצרוד של יואלי: “קשר עיין!”
מתברר מהר: יואלי גילה רביעיית מיג-17 שנכנסו בזה אחר זה לתקוף מוצב שלנו. אפשטיין בעל עיני הנץ הבחין בזוג מיגים נוסף, מסתלק מערבה.
“אסקוט”, נבח עליי הבקר בטלפון המסלול. “זנק!” מייק ואני לוחצים על כפתורי ההתנעה, פיצוץ האוויר הדחוס מתחת למטוס, המכונאים רצים החוצה בבהונות זקופות: “סע!”
תוך כדי קיפול הגלגלים וההאצה למהירות שיא מעל לגבעות שבסוף המסלול, הקולות הנשמעים בקשר גונחים תחת עוצמת ה”ג’י”. הרדיו מדבר ואני שומע: יואלי העיף למיג אחד את כנף שמאל והכניס אותו לאדמה. אפשטיין מפיל עוד מיג. בראוו!
הם גומרים, ועוזבים את הערוץ. רגע שקט, אנו דוהרים קדימה ומכינים מפסקים.
הבקר פורץ בשטף דיבור מהיר ומנחה אותי לעבר מיגים 21 ש “נמצאים מעל איסמעיליה”.
אני מכוון את החרטום לעבר האגם המר הקטן, ואנחנו מאיצים למהירות הקול. עכשיו מצטרפים דוברים חדשים, אני שומע אות קריאה חדש, “קריסטין”, מזהה את חיתוך דיבורו הנעים של איתן בן-אליהו. ובכן מגיע לשטה עוד זוג מהטייסת שלנו, 101. הם הוזנקו מהצפון, מחצור.
הו, יהיה שמח היום!
הבקר מדבר ומדבר, ולא מצליח לפענח את גובה טיסת המיגים. אם כך, ובשעה הזאת אני מעדיף לבוא מלמטה, מבין הצללים, ולהביט למעלה. מייק ואני נצמדים לקרקע ומחפשים בעינינו כלפי מעלה, סורקים -שמי אחר-הצהריים המוארים במערב. אנו דוהרים במהירות עצומה – 600 קשר – מעל החולות, כל מפסקי החימוש מופעלים, הטילים “חמים” ומזמזמים באוזנינו כדבורים רגזניות.
הנה היא איסמעיליה, בניינים הרוסים מזדקרים מעל לאופק, וכבר חלפנו מעל התעלה. נ”מ מתפוצץ סביבנו, ואני מפנה אותנו שמאלה במעגל גדול, עיניים מתרוצצות, מחפשים.
לפתע “פוף!” משהו נדלק גבוה באוויר לפנינו, בוער באור אדום. אחר כך הוא מתגבש. 10.000 רגל מעליי מסתחרר משולש לבן ונופל באיטיות משונה, גורר אחריו זנב גדול של להבות ועשן שחור.
יופי, הפילו כאן מיג – אבל אז אני מגלה את המצנח, מפוספס בפסים אדום-לבן, מצנח שלנו. באופן אוטומטי העיניים המתורגלות סוקרות את המרחב בסביבת המטוס המופל – רגע אי אמון, ופתאום ברור שזה מיראז’ עם אש שיוצאת משני הכונסים – ומייד אני מוצא לא הרחק ממנו חץ שחור עם זנב, על רקע שמי המערב הדולקים, כבר בלימון ובארגמן: מיג-21 בפנייה שמאלית.
“מייק, יחד אתי!”
ושנינו מושכים ועולים אליו. המיג הופך הטיה ימינה, ובורח מערבה במהירות גבוהה, ישר אל תוך השמש הנמוכה.
“כל הכוח קדימה”, אני נוהם ודוחף את המצערת בכל הכוח קדימה. “אחריו!”
מישהו לא מפסיק לדבר בקשר. משפטים נאמרים שוב ושוב ברדיו, חוזרים על עצמם, וחודרים לבסוף להכרתי:
“יש לי אש במנוע -“
מה זה? מי זה? מייק?.. אני זורק ראש אחורה – תודה לאל, מייק צמוד מאחוריי. המטוס שלו נראה בריא ושלם. והמיג מלפנים רחוק, בקושי אני חוזר ומוצא אותו בשמיים. המצערת ברזל בברזל והעיניים על המוג בלבד.
ושוב הקול ההוא: “אני בגובה 5000 רגל, המטוס שלי בוער.”
אני מתקשה להבין, מי זה מדבר? היה כאן מטוס בוער -ראיתי – הטייס שלו על המצנח. אז מי זה כאן מדבר? על איזה רדיו?.. לא, זה לא ההוא מהמצנח, אצלו
הרי כלום לא בוער –
הקולות ברדיו באים מאי-שם. זה יכול להיות מכל מקום… מאיפה? יש עוד אירוע? אנחנו לא יכולים לראות מה מתרחש מאחורינו, אנחנו דוהרים מערבה אחרי המיג הזה.
לאט אני תופס: עוד מישהו משלנו בוער –
ועוד אני תופס: אף אחד לא עונה לו.
אני שואל, “מי מדבר?”
“קריסטין 2”. הקול הזה, שמדבר בשקט שלא מן העולם הזה…
עכשיו אני מזהה את הקול. זהו אלי זוהר – יש אצלו אש, ואפילו עכשיו הוא מדויק ושקט.
אין לי מושג איפה הוא ואיך הוא נפל לי לתוך הרדיו, אבל מה יש לו לעשות במטוס בוער בגובה 5000 רגל? ולמה הוא מדבר ומדבר – מה, הוא צריך אישורים?…
אני טייס הצבות חירום, ואני אפילו אין לי שום פרטים איפה הוא ומה קרה לו – אבל מדברים אליי. יותר מדי דברים מתרחשים בבת-אחת. אבל אין לי זמן לברר. אני מפעיל סמכות של המוביל בשטח. “קפוץ, אלי”, אני אומר לו. “נטוש את המטוס”.
“רות”, הוא מאשר. האם אני שומע אנחת רווחה בקול הזה?.. הנה, האחריות עברה אליי.
ומי היה הצנחן שראיתי?..
אנחנו דוהרים מערבה, המהירות והגובה עולים כל הזמן. המיג שלפניי מהיר מאד, קטן ורחוק. הוא הולך ונדחק לתוך הזוהר המעוור של השמש השוקעת, ועוד מעט אאבד קשר עיין אתו. כדי להשיג אותו, אני פוקד להשליך את ה”בידונים”, מכלי הגחון הנתיקים.
צריך ללחוץ על כפתור ההשלכה, אבל אסור לי להוריד את העיניים מן המיג, פסיק זעיר המתחבא בשמש המסנוורת. אצבעותיי מגששות למטה בתא, עיוורות, ומוצאות כפתור. אני לוחץ. טלטול במטוס ושני פסים לבנים לוחשים באוויר שלפניי. אני תופס שעשיתי שגיאת אצבע: לחצתי על כפתור “השלכה כללית”.
אוי… ביחד עם הבידונים עפו גם שני הטילים שלי וירדו לטמיון.
איזה ביזיון! אני נושך שפתיים. לשמחתי, מייק איננו מעיר הערות. המטוס משתחרר ומאיץ הרבה מעבר מהירות הקול.
אנחנו ממשיכים לדהור מערבה, אני בראש ומייק אחריי, ולפנינו המיג. מתחתינו מתחילים לחלוף כדורי צמר גפן גדולים, ענני קומולוס. ככל שאנו מעמיקים לתוך מצריים מתרבים העננים וגדלים, עולים אלינו ונעשים כהים.
בינתיים הראש עובד. אני מתחיל לשער: זו הייתה “קריסטין” שהלכה לנו. היה שם זוהר והיה בן-אליהו. הם הופלו, שניהם. מה קורה מסביבנו?…
אינני מעיז להוריד עיניים מהמיג שעל כותרת השמש. הוא עדיין קטן ורחוק.
קולו השקט של מייק: “אסקוט 1, אתה נקי – אני נקי.”
בדיוק בזמן. עם מס’ 2 שכזה אפשר לחיות.
ועכשיו המיג שלי משנה כיוון בעדינות ומתחיל בהנמכה. הוא מתרחק מכדור השמש והופך לזבוב מהבהב.
בשמיים שחזרו להיות אפרפרים. מבעד לכתמי הסינוור שנותרו באישונים, אני מצליח לזהות: אפו מכוון למטה, לעבר ענן גדול וכהה במיוחד. אני מבין: ברגע שייכנס לתוכו – יאבד לי. די אם ישנה כיוון בתוך הענן, ויותר לא אמצא אותו לעולם. ועדיין הוא רחוק מדי.
הו, כמה שהטילים חסרים לי עכשיו!
אני ממהר ומוריד גם כן את האף, הרבה מתחתיו, חותך את דרכו אל הענן. עכשיו שנינו רצים בנתיבים מתכנסים לאותה נקודה: הענן הכהה. מי יגיע לשם ראשון? הוא אל מחסה הענן או אני לטווח ירי קודם?
המיג הולך ומנמיך, הוא מהיר מאוד, מהיר כמוני, אך אני הולך בדרך קצרה יותר. אינני מתפתה לשים אף עליו ב”רדיפת כלב”, אלא טס בקו ישר לעבר נקודת הכניסה לענן, ומכין את הכוונת עליה.
הטווח נסגר לאט, לאט, והענן כבר קרוב מאד, עצום ואפור וממלא את השמשה הקדמית. אני רואה: המיג עוד מעט ויגיע – וייעלם. צריך לירות מרחוק, או לא לירות בכלל.
אני מפסיק לחתוך את דרכו של המיג, ומעלה אליו בזהירות את הכוונת.
כשהאוויר החולף על השמשה הקדמית מתחיל להבהב באניצי צמר, ממש לפני שהמיג נעלם בערפל הלבן, הכוונת יושבת עליו בדיוק. בעדינות, שלא להזיז דבר, אני לוח על ההדק. התותחים משמיעים קול, ומייד, תוך שבריר שנייה, המיג נעלם וגם אני נבלע בצמר הגפן.
תא הטייס מחשיך.
קפוא על ההגאים, לא מזיז אצבע, אני ממשיך לירות אל תוך החשיכה. הסכנה להתנגש במיג גדולה מן הסיכוי לפגוע, אבל אני שומר כיוון וממשיך ויורה.
ואז, “פלאך!” אור צהוב נדלק לפני. אני מושך למעלה בחשכה, גוש בוער חולף מתחתיי. תוך רגע אני עף החוצה אל האור, מעל לענן. אני מתהפך ראשי למטה והענן מתחתיי, עצום ותפוח וכדורי, ראשיו בוהקים. בזווית העין אני חש במייק משמאלי, גבוה מעליי, מוריד כנף לעברי. הוא ממשיך לשמור עליי. אני רוצה לנשק אותו.
מתחתינו, בין העננים, מתהפכת מדורה בוערת. המיג הנופל מושך אחריו זנב ארוך של עשן שחור אל השדות הירוקים של הדלתא.
“אסקוט – פנימה פנה!”
שנינו פונים זה אל זה, לנקות איש את זנב רעהו, ולהתארגן מחדש למבנה קרבי בחזרה מזרחה.
“יופי, מספר אחד.” המבטא הניו-יורקי של מייק הוא משהו-משהו, יבש ואדיש כמו המפרי בוגארט עם סיגריה דבוקה לשפתו התחתונה.
אני קורא ל”קריסטין” ואין תשובה. הבקר עולה וממלמל משהו. אני רותח, מקלל בקשר במילים גסות ברוסית וערבית.
אני נשבע: אם אי פעם אקבל פיקוד על טייסת 101, לעולם, לעולם לא תשתמש עוד הטייסת בשם “קריסטין”.”
