הדרך אל מסדר הכנפיים-פרק ט”ו-קורס צניחה

לאחר אישור הצנזורה

אחרי כ-65 גיחות ב-“ראשוני” סיימו פרחי הטיס את סילבוס הטיסות המתוכנן. במשך ארבעת החודשים האחרונים למדו להמריא, לנחות ולהטיס את הפוגה המגיסטר שלהם בתנאי יום ומזג אוויר יפה. למדו לעשות תרגילי אווירובטיקה שונים. בכמות נשארו פחות מחצי ממה שהייו בסיום ה-“מכין”.

לסוף התקופה נותר עוד כחודש – הרי הם התחילו את הצ’ק 8 שלהם שלושה שבועות מוקדם מדי… הגיעה העת להחזיר להם את החוב – את קורס הצניחה…

ואכן, במקום להתאמן על צעדות לקראת מסדר הכנפיים, הקורס שלהם עלה על משא-בוסים (משאיות אזרחיות שהוסבו להסיע חיילים) ונסעו לתל נוף – לבית הספר לצניחה. שם חילקו אותם לקבוצות, כ-10 חברה בכל קבוצה, שמשום מה נקראו “דבוקות”. לאחר שהדבוקות התארגנו במאהל, התחילו החניכים את ההכנות והאימונים יחד עם תורנויות שמירה ומטבחים.

מדריכי הצניחה (מד”צים בקיצור) תיזזו אותם בין, סביב ועל מתקני האימונים. ב”ארגזי חול לגדולים” לימדו אותם איך “לאסוף רגליים” לקראת נחיתה ואיך להתגלגל אחרי הנגיעה. על דגמי מטוסי התובלה ומתקנים אחרים, הראו איך לצאת מדלת המטוס, מה לעשות אחרי זה, איך לבדוק את שלמות חופת המצנח אחרי שנפתחה, ומה לעשות במידה והיא היא לא נפתחה. פרחי הטיס התנדנדו ב-SWING-ים, קפצו מהמגדלים הגבוהים שבפי כל נקראו “אייכמנים”, גלשו מטה על גלגלות “אומגה” וצעקו “21-22-23”, התגלגלו בערמות חול תוך כדי תרגול הנחיתה. זה היה כמו גן ילדים למבוגרים… חוץ מבעיה אחת שד’ גילה לגבי עצמו…

למרות שנהנה תענוג פיזי של ממש מכל הקפיצות והגלגולים, מהרגעים הקצרים של הנפילה/גלישה שלאחר קפיצה מהמגדלים הגבוהים, שבהם הלב נאלם לכמה שניות ואחר כך חוזר לחיים בדופק מוגבר – למרות כל זה גילה ד’ שהוא מפחד פחד מוות מהגבהים…

פחד גבהים מסוים תמיד היה לו ותמיד ידע איך להתגבר עליו… בטיסות לא חש אותו כלל , שהרי היה חלק ממכונה מעופפת שהשליטה עליה ועל המצב בכללותו הייתה בידי הטייס – מדריך או הוא, אבל כאן, במגדלים הגבוהים של מתקני קורס הצניחה, התחושה הבסיסית הזו של הפחד מפני נפילה בלתי נשלטת מהגובה (אקרופוביה) הכתה בד’ במלוא העוצמה…

ד’ נלחם בה כמה שיכול היה וכמעט תמיד יכל להתגבר עליה… רק בפעם אחת לא הצליח..

יש בבית הספר לצניחה מתקן כזה – תחנת רוח שמו, והיו לו עוד כמה שמות כגון – “קיר הפחד” ו-“קיר המוות”. זה היה מגדל “שטוח” אנכי בנוי מקונסטרוקציות מתכת, סבכות עם פלטפורמה למעלה. מטפסים עליו על פני סולם “ערום” מצד אחד של המגדל. יורדים ממנו דרך מתקן מיוחד – רתמת המצנח של המתרגל נקשרת לכבל שמלופף על תוף עם שבשבת, וכשהמתרגל עוזב את הפלטפורמה כבל מסובב את התוף עם השבשבת אשר בולמת בעזרת התנגדות אויר את מהירות הירידה של הצנחן המתרגל. הכל פשוט וקומפקטי עד כדי גאונות…

באמצע השבוע השני של קורס הצניחה הגיע תורם של פרחי הטיס “לעבור” את המתקן הזה. לפני השורה של הדבוקה שלהם המד”צ שאל – “מי ראשון?”. ד’ היה בין אלה שצעדו קדימה. על המגדל עלה שני או שלישי וכבר באמצע העלייה הרגיש איך האקרופוביה עולה וגואה בתוכו הוא האט את קצב הטיפוס שלו והתחיל את מלחמתו השקטה בהתקף החרדה. לאט לאט הכריח את עצמו לא להסתכל מטה, למרות הקריאות ה”מעודדות” מהחברה אחרי ומהקרקע להאיץ את קצב הטיפוס… הוא התרכז במוטות המתכת של הסולם והתחיל לרכז מאמץ מחשבתי ופיזי בלהזיז יד, אחריה רגל, לעלות מדרגה, אחר כך שוב היד והרגל ועוד מדרגה… כך עלה לפלטפורמה שעל המגדל, ושם המד”צ חיבר אותו לרתמה מדמה מצנח. הוא כנראה שם לב למצבו של ד’, מכיוון שלפני שפקד עליו לקפוץ מהמתקן הוא סובב את התוף והרים אות ד’ מעט באוויר באומרו “אתה רואה, הכבל מחזיק אותך!”. אחר כך המד”צ אמר “קדימה”. ד’ ניסה לזוז ולא יכול היה… רגליו וידיו פשוט סרבו לעשות תנועה כלשהי…

המד”צ חזר על הפקודה. ד’ ניסה לזוז ולא יכול היה. המד”צ התחיל “לעודד” אותו – “קדימה! קפוץ!”, אך ד’ לא יכול… הוא הביט ל ד’ בפנים ומתח את כבל הרתמה שוב. “אתה רואה? הכבל מחזיק אותך. אין מה לפחד!” ד’ הנהן בראשו אך לא יכול היה להזיז אבר… מהקרקע החברה שמו לב שמשהו לא כשורה והתחילו לעודד אותו. מאחוריו כבר החל להצטבר תור של אלה שכבר גמרו לטפס אל הפלטפורמה והמד”צ החל להראות סימנים של חוסר סבלנות…

ד’ סגרת את העיניים והתרכז בתוך עצמו. כעס על הפוביה שלו שמצא לה זמן להתפרץ ברגע כל כך לא נוח ולא נעים הציף אותו… ד’ חרק שיניים והכריח את עצמ לעשות צעד חלקי קדימה… המד”צ, שמח מההתפתחות החיובית הזו ועודד אותו להתקדם עוד ולעשות את התנועה הבאה – לצעוד מהפלטפורמה. כשד’ נלחם בכל כוחו עם גופו הקפוא והבלתי ממושמע הוא ניסה להניף רגל קדימה, אל מעבר לרצפת הפלטפורמה, לתוך האוויר ולהכריח את רגליו לנסות לדחוף את גופו קדימה מבעד פתח היציאה המדמה דלת המטוס…

בעוד גופו עושה בהילוך איטי את התנועות הנדרשות, מוחו בוער מבושה ואכזבה מעצמו.. לבסוף ד’ עשה את הצעד קדימה, נתלה על הכבל שמסובב את התוף ואת השבשבות וגופו כשק תפוחי אדמה ירד מטה… כמובן שגלגול הנחיתה לא עשה – רגליו פשוט התקפלו תחתיו מעצמן…

החברה עזרו לו להשתחרר מהרתמה, וד’ המום ודואב התיישב בצד… הוא הביט על שאר אנשי הדבוקה שעלו וירדו בצהלות שמחה מ”קיר הפחד” וליבו היה כבד עליו… מאד..

ד’ לקח את עצמו בידיים והחליט שהוא חייב לכבוש את ה”קיר” הזה – הוא לבש שוב את הרתמה והתייצב בסוף התור שבתחתית סולם העלייה אל המתקן. אבל המד”צ גירש אותו משם… שום הסברים שלו שהוא חייב לנסות שנית ולהתגבר על הפחד שלו לא עזרו – הוא פקד עליו לפשוט את הרתמה ולחזור לחברה…

בסוף אותו יום הייה ד’ מדוכא ומרוגז על עצמו בצורה שלא תאמן… אכזבה קשה וספקות עצמיות שלטו בו שליטה מוחלטת… עד הבוקר… למחרת המשיכו החניכים באימונים וד’ קפץ מכל ה”איכמנים” וה-SWING-ים כנשוך נחש בניסיון להוכיח לעצמו ולאחרים שאתמול לא יחזור מחר…

השבוע שלישי הוא שבוע של צניחות… והנה הם מקבלים מצנחים אמיתיים, רותמים אותם ומתייצבים דבוקות דבוקות ברחבת החניה שעליה עליהם להמתין למטוסי C-130 “הרקולס” שיטילו אותם מעל חוף פלמחים. חצי יושבים חצי שוכבים על המצנחים שלהם,הם ראו איך זוג הלוויתנים האלה קרבים אליהם, הדיסקים של הפרופלורים שלהם נוצצים בקרני השמש, והרעש מחריש האוזניים של מנועיהם העלה להם את רמת האדרנלין. הנה זה הולך לקרות! הם עלו למטוס, התיישבו ונקשרו, המד”צים חיברו את כבלי פתיחת המצנח האוטומטי לכבל הראשי, המטוסים התחילו הסעה והמריאו. בתא הרחב של הרקולס אין כמעט חלונות, ופרחי הטיס ניסו לנחש על סמך ניסיון הטיסות שלהם מה עכשיו עושה המטוס.

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin
Share on whatsapp
Share on print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

גלילה למעלה