לאחר אישור הצנזורה
שוב תחילת תקופה ומעבר מגורים… הפעם הם, חניכי מתקדם קרב – “התכנסו” ל-4 חדרים של קומה אחת בבניין פרחי הטייס הטסים… אחרי מיון אכזרי של 16 החודשים האחרונים היו פחות מ-20 חניכים, למרות שקיבלו “תגבור” מקורס לפניהם – את אהוד גדעון הירושלמי שקראו לו “אודי גידי”. מסיבה שאינה כעת זכורה לד’, אודי הושעה משלב “מתקדם קרב” של קורס 78 והתחיל איתם את ה”מתקדם” מההתחלה… אודי היה בחור צנום ועדין מראה, אך תחת המעטה של “ילד טוב ירושלים” היה לוחם אמיתי ובחור שקול.
בטייסת “מתקדם” כבר חיכו להם. השבועיים ראשונים היו שבועות ההסבה – לימוד המטוס, בד”ח, נהלי טיסה, תדריכי טיסה. הכל היה חדש, הרי שנפרדו מהפוגה מגיסטר של ה-“ראשוני” וה-“בסיסי” ועברו לטוס על מטוס קרב אמתי –ה- 4A סקייהוק, שכונה בחיל באוויר “עייט”.
מטוסי הסקייהוק “הומצאו” בארה”ב, ולמרות שהראשונים החלו לטוס באמצע שנות ה-50, ביחס לפוגה הם היו הרבה יותר מודרניים ובעלי מכשור חדיש. בחיל האוויר הישראלי הם שרתו החל מ-1969 והיוו שליש ממטוסי הקרב של החיל ומחצית מכוח התקיפה שלו.
מטוסי ההדרכה הדו-מושביים שהיו ברשות טייסת “מתקדם קרב” היו מהדגם TA-4 שנבדל מהמטוס המבצעי בתא מוגדל לשני טייסים עם חופה גדולה שבאה על חשבון 1000 ליברות של דלק. ביצועיו של הדו-מושבי היו כמעט זהים למטוסי קרב החד מושביים.
תא הטייס של הסקייהוק היה בנוי על פילוסופיה שונה מזו של פוגה – רוב המכשירים בפנל הקדמי של הפוגה היו באותו גודל, לעומת זה בסקייהוק מכשירי טיסה עיקריים היו גדולים מהמשניים, מכשירי המנוע מרוכזים בצד ימין של הפנל, ידית כני הנסע דמתה למשכך עם גלגל, ידית וו העצירה הייתה דגם קטן של וו העצירה.
למרות מורכבות של מטוס הקרב המודרני, חלק מהפתרונות הנדסיים שהמציאו או אימצו מתכנני המטוס היו גאוניים, במיוחד בהתחשב בתקופה בה תיכננו את המטוס – תחילת שנות ה-50
כך שהיה לחניכים הרבה מה ללמוד ומעט זמן ללמוד בו.