לאחר אישור הצנזורה
את הזמנות לטכס קיבלו החניכים בשבוע הראשון של חודש מרץ – כמות ההזמנות הייתה מוגבלת, הרי אי אפשר היה להכניס לאודיטוריום של חצרים את אותה כמות האנשים שהיו בדרך כלל מצטופפים על בימות מסדר הכנפיים.
אתם יכולים לתאר לעצמכם לבד את השמחה בביתו של ד’ כשהביא את ההזמנות להורים ולאחותו. זה היה גם קרוב ליום הולדתו ה-20 שחל באותה שנה כך שהשמחה בבית הייתה כפולה ומכופלת…
שיקל – הרס”ר האגדי של בית הספר לטיסה – התחיל להכין אותם מבעוד מועד. גם לו הטכס הזה היה לראשונה, ותוך כדי האימונים לטכס שהוא ערך עם הבוגרים, מצא “בעיות בתהליך” שעליהן היה צריך לתת את הדעת. למשל איך, איפה ומתי יוכלו לזרוק לאוויר את כובעי הקצינים שלהם – מסורת שלא היה יאה לבטלה רק בגלל שהבוגרים עורכים את הטכס באודיטוריום.
השבוע האחרון לקורס היה שבוע של אפסנאות – הם הזדכו על כל ציוד הטיסה שהיה להם – קסדות, סרבלים, נעליים גבוהות, מכנסי תאוצה (SUITE-G) ורתמת כיסא מפלט (TORSO). חתמו על זוג מדי דקרון וקיבלו משקפי צוות אוויר, שעוני אומגה ומעילי ניילון עם כתובת “צחא” עליהם. כל השבוע הזה הם הסתובבו כמו חתנים לפני החתונה – ראש מלא בצרות של הכנות, אבל המחשבה על ערב האירוע ומה שבא אחריו מחממת את הלב.
ערב לפני קבלת הכנפיים היה להם טכס אחר – קבלת דרגות קצונה. כולם התאספו בחדר אוכל אר”מים של הבסיס, ושם, בטכס צנוע, קבלו את דרגות סגן המשנה החדשות שלהם. מעתה שיקל היה צריך להצדיע להם, ולא הם לו… מה ששיקל עשה עם חיוך רחב ולב חפץ… אחרי ארוחת הערב החגיגית חזרו הבוגרים למגורים ללילה האחרון שלהם במבנה הבטון ששימש להם בית בשנה האחרונה.
הבוקר של המחרת הוקדש כולו לאריזה, ניקוי הארונות וכיוצא בזה. את מה שלא רצו לקחת איתם העבירו הבוגרים לרשות הקורסים מתחתם.
בצהרים החלו להגיע ההורים, המוזמנים והחברות ובחדרי ה”בוגרים” הצטופפו עשרות אנשים. האווירה הייתה חגיגית ביותר. לכבוד הטכס חזרו אליהם החברה מקורס מכונני טיסה ש”בילו” את השנה האחרונה בטייסות התובלה בלוד. לאור הזדמנות זו עשו צילום של כל הקורס ביחד – טייסי קרב, מסוקאים, נווטים ומכונני טיסה. הייתה חסרה להם החבורה שנסעה לקורס המסוקים באמריקה – הם “יתבגרו” מעט אחריהם ויקבלו את כנפיהם בטכס אחר…
בשעה היעודה נפרדו מקרובים והאהובים והפקידו את עצמם בפעם האחרונה בידי שיקל הרס”ר.
הוא אסף אותם במועדון פרחי הטייס שליד אודיטוריום הבסיס, בדק שכולם לבושים כמו שצריך, שהמדים (מדי חורף!) מגוהצים למשעי ויושבים עליהם כמו שצריך. הבדיקה עברה ללא בעיות או הערות. כמה דקות לפני השעה שלוש שיקל הצעיד אותם לתוך אולם האודיטוריום הבסיסי. בסדר מופתי, ללא דיבורים, התיישבו הבוגרים במקומות המסומנים מראש , וחיכו לכניסת האורחים רמי המעלה – הרמטכ”ל רא”ל מוטה גור, מפקד חיל האוויר האלוף בני פלד ומפקדי בית הספר לטיסה.
טכס ענידת הכנפיים החל. תחילה את הכנפיים וגביעים קבלו חניכים מצטיינים – ארז ל’ בקרב, ירמי ק’ במסוקים, רן פ’ בנווטות. הרמטכ”ל היה זה שענד להם את הכנפיים.
אחר כך מפקד חיל האוויר העניק את הכנפיים לכל האחרים…
כשהוקרא שמו של ד’ והוא צעד קדימה אל מפקד החיל, לחש מפקד בית הספר לטיסה משהו לבני פלד באוזן. כשבני הצמיד לד’ את הכנפיים הנכספות הוא אמר לו “אההה… אז אתה העולה החדש שלנו…שיהיה לך בהצלחה!”
כל מה שנותר לד’ היה לענות “כן המפקד”, להצדיע וללחוץ את ידו המושטת..
לאחר שכולם קיבלו את הכנפיים, גמרו לשיר את “התקווה” והאורחים רמי המעלה יצאו את האולם, לפי פקודת ירמי ק’ – הנגיד של הקורס שלהם – הם העיפו את הכובעים אל על…
זהו זה! קורס הטייס, חלומו הרטוב של כל נער ישראלי ולא רק ישראלי הוגשם… הבלתי יאומן עבור עולה חדש שעלה לפני פחות מ-4 שנים ארצה ללא ידיעה ולו של מילה אחת בעברית – קרה…
לאחר הטכס משפחות והבוגרים הוזמנו להרמת כוסית בנוכחות הרמטכ”ל. לאחר הלגימה הסמלית בהמולת החגיגה, שלפו את ד’ ואת הוריו אל האורחים רמי המעלה. מפקד חיל האוויר האלוף בני פלד הציג את ד’ בפני הרמטכ”ל רב אלוף מוטה גור… תוך כדי לחיצת היד והאיחולים מוטה שאל אותו היכן הוריי. מייד קרא ד’ להם והרמטכ”ל, מתוך נימוס כנראה, התעניין אצל אביו על קליטת המשפחה בארץ. אביו ענה לו בעברית כבדה עם מבטא רוסי מובהק, כך שלאף אחד לא נותר ספק שבאמת מדובר בעולים החדשים מרוסיה…
