לאחר אישור הצנזורה
לעומת הניווטים, טיסות הלילה גרמו לד’ להלם קשה… בטיסת הלילה הראשונה יצא לו לטוס עם מפקד הטייסת רב סרן אלישע פ’. הוא היה טייס מירז’ וותיק ומהולל עם רשימת מיגים מופלים. הוא היה טייס טבעי, מאלה שלא יכלו להסביר איך הם עושים את זה – אלישע פשוט היה מרגיש את הטיסה בקצות הגפיים ועצבי הישבן שלו. הוא היה מתאחד בטיסה עם המטוס, והרגיש בצורה מופלאה מה המטוס הולך לעשות עוד לפני שהמטוס בעצמו היה יודע את זה… ללמד אותם מה הם צריכים לעשות כדי להטיס מטוס כמוהו היה לו קשה – הרבה יותר קל היה להדיח את אלה שלא הצליחו לפתח את הרגישות העצבית של גפיהם וישבניהם לרמה הנדרשת, ולא למדו לבד את סוד השליטה בטיסה… כמו כן הוא היה אמוציונלי וחריף בתגובותיו, במיוחד על שגיאות החניכים, ורבים מאיתם לא כל כך אהבו לטוס איתו.
יצא לד’ לראות את אלישע בכעסו – זה היה מחזה לא קל… זה קרה כשאחד מהחברה בקורס בטיסת סולו נחת בטעות על מסלול ההסעה. הבחור עשה הקפה רגילה ובא לנחיתה כרגיל, אך היה כה עסוק בשמירת נתוני מהירות בפניה לצלע סופית, שהתבלבל ולקח בתור ייחוס את מסלול ההסעה הצר שרץ במקביל למסלול ההמראה כ-100 מטר בצד. המגדל לא זיהה את זה ונתן לו אישור לנחות, מתוך ההנחה הסבירה שהוא הולך להנחית את המטוס על המסלול הראשי. אך החניך הסוליסט היה כה עסוק בשמירת נתוני הפיינל ושיפוט לנגיעה, שלא זיהה את השגיאה שלו עד לאחרי הנחיתה. למזלו ולמזלם של אחרים אף אחד לא היה באותם הרגעים על מסלול ההסעה – בדרך כלל יש עליו כמה מטוסים בו זמנית, מי מסיע להמראה, מי אחרי הנחיתה. הראשון שזיהה שמשהו כאן לא כשורה היה המגדל, כשראה את המטוס נוגע ובולם לא על המסלול כמצופה ממנו, אלא על מסלול ההסעה שעובר כ-100 מטר מהמגדל עצמו… הם מייד דיווחו לטייסת ואלישע היה זה שקיבל את ההודעה… מי שלא ראה את אלישע באותו רגע לא ראה אריה כועס בכלוב… אלישע צעד מקצה אחד של חדר המבצעים הקטן של טייסת ה”בסיסי” לשני, צעק עד כדי כך שגרונו ניחר ואם היו עוד שערות על ראשו הקרח בלאו הכי הוא לבטח היה תולש אותן… כשהוא נרגע מעט, הוא קרא לחניך המסכן למבצעים והחל בקול רגוע לכאורה לתחקר איך עברה טיסת הסולו. הבחור, שעד אז לא חשד שעשה משהו רע, סיפר בקול רגוע על תרגילי האווירובטיקה שעשה בטיסה, מה לדעתו לא היה בהם טוב, ומה הוא צריך לתקן בטיסה הבאה. אלישע, רגוע כחתול שמשחק עם העכבר, החל לשאול אותו לגבי הגישה לנחיתה והנחיתה עצמה… הבחור החל לספר שהגישה לנחיתה הייתה בסדר ושהוא נחת נחיתה טובה – SHOOT… אלישע עדיין רגוע, רק הקרחת המאדימה מגלה טפח ממצב רוחו ומידת כעסו, המשיך לשאול – “ובפינוי מסלול לא היה משהו מוזר?” על מה הבחור ענה – “לא, הכל היה בסדר” והוסיף “רק משום מה הליין של הפוגות היה קרוב מהרגיל – איך שגמרתי לבלום את המטוס כבר הייתי צריך לפנות ללין”… כאן אלישע התפוצץ… הוא התחיל לצעוק בקול רם וטון הצעקות שלו מהר מאוד עלה אוקטבה. החניך המסכן עמד המום יותר ויותר מרגע לרגע, כשאלישע מסביר לו מה יכול היה לקרות עם מישהו היה מסיע באותה עת מולו… כל החניכים שהיו באותה עת בטייסת “התחפשו לשטיח”. המדריכים שהתקבצו למבצעים לשמע הצעקות צפו בפליאה על המחזה הזה ושאלו בלחש אחד את השני “מה קרה?”. כשמישהו, שוב בלחש היה מסביר מה פשר המהומה, גם הם נהיו המומים ושקטים. כעבור כמה דקות טובות קולו של אלישע נדם – לא בגלל שהוא נרגע, אלא בגלל שהוא לא יכול היה יותר לצעוק… החניך שוחרר מהמבצעים, אלישע נסע למפקדת בית הספר…
החניך המבולבל הודח, כמו רבים אחרים מאנשי הקורס – אם את שלב ה”בסיסי קרב” התחילו עם יחס מדריך לחניך 1 ל-2, לקראת סוף השלב היחס כבר היה 1 ל-1… והקורס המפואר שלהם שפעם היה כה גדול בכמות אנשיו, הצטמק לגודל הממוצע של קורסים אחרים שלפניהם… כך שלטיסה עם מפקד הטייסת ייחסו החניכים משמעות מעבר לטיסה רגילה עם מדריך מן השורה, ולפשל בטיסה כזו יכול היה להיות מצב הרה אסון להמשך ההשתתפות בקורס…
ובכן, לאחר התדריך הקצר לטיסה שהייתה די פשוטה – בטיסות ההכרות המדריך היה עשה את רוב העבודה בעצמו, תוך כדי הדגמת נושאי הטיסה לחניך – יצא ד’ למטוס והתכונן לטיסת הלילה כפי שתודרכו מראש. המכשור של הפוגה של אותם הימים היה מיושן, אבל תאורת הלילה שלו הייתה ממש “מתקופת האבן”. לאף מכשיר בתא הטייס לא הייתה תאורה פנימית כפי שמקובל כיום. כל מה שהיה זה כמה “מנורות לילה” שזרקו אור כחול על הפנל ומחוגים פלואורסצנטיים בחלק מהמכשירים… לפני הטיסה היה צריך לכוון ולחזק (פיזית!) את המנורות האלה על מנת שלוח המכשירים יראה בצורה סבירה באופל הלילה. בעוד ד’ עסוק במלאכה זו, הגיע אלישע למטוס ופקד להניע בטון שלא סבל כל הערה או התנגדות. עד שד’ התניע את המנועים ועשה בד”ח “אחרי התנעה” הוא נקשר בתא האחורי וסידר את התאורה שלו. אחרי ההתנעה הוא לקח פיקוד על המטוס והתחיל להסיע לעמדת ההמראה.
ברגע שיצאו מתחום תאורת הליין, רק אורות מסלול ההסעה וההמראה, יחד עם אורות המגדל והפנסים האדומים שעל המכשולים הגבוהים (כגון אנטנות) שימשו לנהם כנקודות יחוס בחשכת הלילה המדברי. הפנס בחרטומה של הפוגה היה מתוכנן לספק אור בגישה לנחיתה, ובהסעה הוא היה ממוקד קרוב מדי לאפו של המטוס בכדי לתת עזרה ממשית בהתמצאות. בפניות הראשונות בהסעה איבד ד’ את ההתמצאות הכיוונית… עד שאלישע במהירות פראית הסיע אותם לעמדת ההמראה ניסה ד’ להתאפס על עצמו… כמעט הצליח, ואז אלישע פנה ימינה לעמדת המראה והראש המסכן של ד’ איבד שוב את המצפן הפנימי שלו…
בעמדת ההמראה ביצע ד’ את הבד”ח תוך כדי ניסיון נואש להסתדר עם בלגן הכיוונים שהסתובב לובראש… מה גם שאת המכשירים ראה בקושי – חלק מהמחוגים במכשירים היו כל כך זקנים שהציפוי הזוהר שלהם התפורר, וכל שנותר היה לנחש את מצבם באור הכחול והפסיכודלי של מנורות התאורה. ד’ הרגישת שקשה לו להאמין לכיוון שמראה המצפן… כל הזמן ניסה לאמת אותו עם מצפן החרום שלו לא הייתה תאורה כלל…
לאלישע בתא האחורי אצה הדרך והוא שאל “מוכן?”. כמובן שד’ ענה בקול צלול ורם “מוכן!”, הרי אי אפשר להסביר לו שד’ כעת מבולבל בכיוונים ולא מבין מה קורה… אלישע ביקש וקיבל אישור להתיישר, הסיע את המטוס אל המסלול, יישר אתו לאורך האורות של תאורת המסלול וביקש אשור להמריא… אורות המסלול הבוהקים בלבלו את חושיו של ד’ עוד יותר, וכשהמטוס החל לאסוף מהירות, ראשו החל “לשחות” בכל הכיוונים…
משך כל אותה הטיסה אלישע הראה ל’ כל מני דברים ושואל “אתה רואה?”. ד’ היה עונה כמו תוכי “כן!” או “רואה!” למרות שעד עכשיו לא ברור לד’ האם הוא באמת ראה את מה שהמדריך התכוון אליו… הכוכבים מלמעלה ואורות המכוניות באמצע המדבר השחור והחשוך למטה היו דומים אחד לשני להפליא… מכשירי הטיסה שהיו מוארים בקשי לא עזרו לד’ להתאפס גם… זה היה סיוט…
בחזרה לנחיתה הפך ד’ לבובה מכנית בקוקפיט. כנראה אלישע הרגיש משהו, כי הוא לא הציק לו עם הבד”ח ונחת מהר, בלי עיכובים מיותרים… התחקיר שלו היה פשוט – הוא שאל “נו? ראית?” וד’ ענה “ראיתי”, הוא שאל “הבנתי?” וד’ ענה “הבנתי”, ואז הוא שחרר את ד’ מפניו…
ד’ היה בהלם מהטיסה הזו עוד כמה שעות… הוא אפילו לא ידע אז, שמה שחווה היה וורטיגו, אחד האויבים המרים של טייסים בטיסות לילה ובעננים…
בטיסות הלילה הבאות עם מדריך אחר, המצב היה יותר טוב – למוד ניסיון מר הכין ד’ את תאורת מכשירי הטיסה טוב יותר, ולא הרשה לעצמו לנתק את המצפן הפנימי ממצפן המטוס… מה שהיו מביכות במידת מה היו ההערות של המדריך תוך כדי טיסה, כשהיה מתברר לו שד’ לא מבין מה צריך לעשות ואיך זה צריך להראות – “מה? לא הראו לך את זה קודם?”… הרי ד’ לא יכול היה לגלות לו מי היה זה שצריך היה להראות לו את הכל בפעם הראשונה ולמה לא ראה..
טיסות הלילה הלכו ונהיו מורכבות יותר ואף כללו בתוכן ניווטים דרך נקודות מוארות כמו ישובים וצמתים של כבישים.
החניכים השקיעו הרבה בלימוד ההקפות והנחיתות בלילה, אך סולו לילה לא ביצעו…
