פורסם במקור במגזין “השבוע” של “מעריב,יוני 92
אורי ורוני שטיין-סלע, האחים המושבניקים מיוקנעם, חיים טוב. על נחלותיהם הפרטיות יש הם שלושה אגמים, מנחת למטוסים קלים, שני מטוסי אולטרלייט ועוד. באמריקה היו מתיחסים אליהם כטייקונים, בעלי אחוזה עם שדה תעופה פרטי. בארץ, הם נחשבים למושבניקים שמחפשים פרנסה.
לרוני יש נחלה בגב המושבה יוקנעם, בדיוק במקום בו נגמר ההר ומתחיל עמק יזרעאל. יופי של מקום, הרבה אגמי מים. ישראלים עשירים קונים שם חלקות על ההר, כדי לבנות בית שישקיף למים שבעמק. פעם, רוני גידל שם דגים. היום הפכו ביכות הדגים לפארק דייג. תמורת דמי כניסה, מגיעות משפחות עם חכות, או ששוכרים חכות, ומנסים לדוג קרפיונים ואמנונים אדומים, משלמים על פי כמות הדגה שניצודה, מנקים וצולים, או לוקחים הביתה. יש בפארק מוקדי פעילויות לילדים כמו מכוניות קארטינג, אוהל יצירה, וידאו, סירות פדלים ועוד. בסך הכל פארק די פרוע, מאד לא מלוקק, נחלה של מושבניק חרוץ עם אגמים ודגים.
בנחלה סמוכה, זו של האח אורי, הקימו מנחת למטוסים קלים, עם כל הרשיונות הדרושים. לפני כמה שנים רכש אורי, טייס חובב, מטוס אולטרלייט, זהו אותו מטוס קל שנראה כאילו עשוי מקרטון צבעוני, עם תא טייס פתוח. כשהתברר שאפילו כדי לנחות על הדשא הפרטי צריך רשיון, הגיש אורי את כל הבקשות, ואחרי שלוש שנים השיג את הרשיונות הדרושים, בנה על אדמתו האנגר גדול למטוסים קלים, וכעת ממריאים משדה התעופה הפרטי שלו גם המטוסים הקלים של בית הספר לטייס “אומני הורייזן”. בהאנגר חונים מטוסי בית הספר, לצד אלו הפרטיים שלו ושל אחיו.
התחושה של טיסה על מכסחת דשא
יצא לי כבר לטוס בססנה באפריקה, ובפייפר באוסטרליה, אבל על מכסחת דשא, זאת אומרת על מטוס אולטרלייט, היתה לי השבוע טיסת בכורה מהמנחת ביוקנעם.
בהתחלה, כשראיתי את הכלי הקליל הזה, נראה גזיר קרטון עם שני פדלים ומוט היגויים, וכולו לא יותר ממטאטא שמכשפות טסות עליו בסרטים. (אין לי ספק, הדימוי הזה יעשה את היום לכמה מהקוראים שלי).
ידעתי שאני על המקל הזה לא עולה בשום מחיר. אבל טייס חביב אחד שכנע אותי, שבכל תולדות המדינה התרסק רק פעם אחת מטוס כזה, בגלל שהרכיבו את מוט ההיגוי הפוך כשהוציאו אותו מהקופסה. מטוס קל:אם חס ושלום נופלים, זה הכלי היחיד בו אפשר להתרסק ועדיין לרוץ לספר לחבר’ה.
התניעו את המטוס עם חוט שמושכים בדיוק כמו שמפעילים מכסחת דשא. התיישבתי חגורה על כיסא קטן, בלי גגון, בלי מעקה צד,בלי מתלה או ידית להחזיק, כדי להרגיע את עצבי, הנחתי את הידיים על הברכיים. היתה לי ברירה? יצאנו לדרך, קודם כל דהירה בדשא. תחושה שאתה על קורקינט זריז והופ, ממריאים. מלמטה-יוקנעם, כפר יהושע, נצרת על ההר, הנה נהלל, ואנחנו כבר מול הר תבור, מול המוחרקה. כל הארץ פתוחה ופרושה ממעוף הציפור. נחלים כתעלות מים, בתים כקופסאות. הראש חבוש בקסדה, אבל הרוח נושבת באוזניים, תחושה חריפה של התמזגות עם האויר, תענוג אמיתי. דרך אחרת לראות עולם. לא היתה סיבה לפחד, יצאתי בחיים.
תמורת עשר דקות ריחוף כאלה אתה משלם 50 שקלים. אם התאהבת במכסחת הדשא המעופפת, ב-2,500 דולר תשיג רשיון טיס, ותמורת כ-20,000 דולר תוכל גם לרכוש לך מטוס כזה, מהכי משוכללים, בכל הצבעים האפשריים. בישראל יש כבר 120 אנשים פרטיים עם מטוסים כאלה. עולים ויורדים איפה שמותר, נוסעים לבקר חברים, יוצאים עם הקורקינט המעופף והאשה לבילוי, וחוזרים בריאים ושלמים הביתה.
