בתאריך 28.4.81 היה סגן רפי ברקוביץ’ מטייסת 117 בכוננות יירוט עם מפקד הטייסת סא”ל זאב רז.באותה עת היתה מתיחות רבה בגבולותיה הצפוניים של המדינה,וצבא סוריה הזרים תגבורת לעמדותיו בג’בל צנין.
בבוקרו של אותו היום התקבל במטה ח”א דיווח על תנועת מסוקי תובלה סוריים הטסים מעל לבנון לעבר ההר.הועברה הודעה טלפונית לטייסת ורז תדרך את ברקוביץ’. לפני גמר התדריך נשמעה סירנת ההזנקה ברקוביץ ורז רצו למטוסי הנץ שלהם שעמדו מצויידים בטילים ובנתיקים והמריאו במהירות לכיוון מערב.כשטסו מעל לים,מערבית לבירות,קיבלו בקשר הודעה שהמסוקים הסוריים נמצאים מעל בירות.
סיפר ברקוביץ בראיון לביטאון חיל האויר:
| “כשהגענו לחוף בירות,הורו למו לטפס לגובה 20,000 רגל ,ופיטרלנו מול בירות במשך 5 דקות. כשאתה מטפס לגובה אחרי טיסה מהירה בגובה נמוך,פתאום כאילו יוצא ממך האויר. כשמזניקים אותך,אתה מצפה ישר ללכת ולהפיל.בגלל שפתאום עצרו אותנו, ופתאום אמרו לנו לטפס לגובה, חשבתי שהכל בוטל,ואז הבקרה כיוונה אותנו לנקודה מסויימת ליד שדה התעופה ריאק .טסנו לכיוון צפון מערב,פיטרלנו עד לנקודה מסויימת,פנינו לאחור וחיפשנו את המסוקים. אחרי זמן קצר נעלתי במכ”מ על אחד מהמסוקים.הטווח בינינו היה עדיין גדול,כ-25 מייל,ואז רז הודיע שהמכ”מ שלו אינו שמיש. הוא לא נתן לי להוביל את הגיחה, כי הייתי מאד צעיר,אבל הוא נתן לי “חצי הובלה”. הוא ישב עלי, קיבל ממני נתונים,וניהל בעצמו את קשר הרדיו מול הבקרה. הודעתי לרז על נכילה על מטרות באיזור ריאק, והוא הודיע את זה לבקרה. הנמכנו ל-5,000 רגל,נכנסנו לאמ”ט (איזור מוגן טילים), וקיבלנו מהבקר רשות לאש.בדקתי שאין נעילות של סוללות טילים,שהמפסקים בסדר,וכל הזמן דיווחתי למפקד הטייסת שטס מאחורי.ניסיתי לקלוט את המטרה בטיל חום ברגע שנכנסנו לטווח השיגור.קיבלתי התרעה שהנעילה לא יציבה.הייתי בדילמה לא פשוטה:לשגר או לא? ההחלטה היתה כולה שלי, כי קיבלתי אישור לשגר. ואז חשבתי לעצמי-כמה פעמים כבר יוצא לטייס להגיע לשיגור? בטווח של שני ק”מ מהמסוק ,החלטתי לשגר.אני זוכר את זה טוב, כי זו היתה הפעם הראשונה בחיים שלי שיריתי טיל. הטיל יצא מצד שמאל עם שובל עשן,זה היה מאד מרשים.התכלתי על הטיל,מהופנט,במשך כמה שניות ואז הטיל נפל למטה ,פגע בקרקע והתפוצץ.מאוחר יותר הודיעו ברדיו שכוחותינו ירו רקיטות באיזור. ברגע שהטיל גמר את שלו, חזרתי למסוק.עברתי מעל למסוק,משכתי לגובה כדי לארגן לעצמי יעף נוסף. לא היתה לי הרגשה מיוחדת של כעס או אכזבה. הרגשתי שאני פשוט עובד. שמעתי את הבקר מדווח לנו,שמבנה של מיגים מתקרב אלינו ממזרח,במרחק 20 ק”מ.”נתק מגע מערבה” הוא אמר לנו. עניתי לו “מיד”,ונכנסתי לעוד יעף.היו לי עוד שתי דקות , וזה די הרבה זמן. תוך כדי ההתארגנות ליעף השני, הבחנתי שרז מבצע יעף תותח מתחתי. לא ראיתי את רז,אלא את המסוק ואת הפגזים פוגעים בקרקע לידו. בשניה הראשונה לא הבנתי מה זה,ואז ראיתי את רז יוצא מהיעף. המסוק בינתים התארגן לקראת נחיתה,ואז החלטתי ללכת כמו רז,על יעף תותח. העברתי את הכוונת למצב תותח,וצללתי אל המסוק בזוית 45 מעלות ,מלמעלה למטה. העברתי את צלב הכוונת לכל אורך המסוק ,ושיגרתי צרור ארוך מאד של 250 פגזים. זה נמשך 2.5 שניות, ובסוף הצרור המסוק נדלק והתפוצץ. היעף עצמו היה מאד מהיר.בסך הכל אין לך יותר מידי זמן,יש רק כמה שניות לירות עליו,כי ממרחק גדול מידי התותח כבר לא אפקטיבי,ואם אתה קרוב מידי זו גם בעיה.יצאתי מהיעף ב-570 קשר ובשמונה ג’י מעל למסוק,ממש מעל לאדמה,והודעתי שהיפלנו אותו.רז אמר לי בקשר “יפה מאד שניים,יפה מאד”. בקטע הזה המיגים כבר סגרו ל-15 מייל ,והיות וזה איזור אמ”ט,ניתקנו מגע ביחד לכיוון מערב וחזרנו הביתה לנחיתה.נחתנו על המסלול וכמעט כל הבסיס עמד בחוץ.מאות אנשים חיכו לנו בדת”ק.הרגשתי מצויין, אלא מה? הייתי טייס צעיר,בדרגת סגן,והיפלתי את ההפלה הראשונה של F-16 בעולם,ועוד בהפלת תותח,שנחשבת תמיד יותר קשה” |
תודתנו לזאב טלמור
