במהלך החודשים הראשונים לקום המדינה, כחלק ממערך עסקאות הנשק עם צ’כוסלובקיה, סוכם על הכשרה של טייסי קרב ישראלים בצ’כוסלובקיה. לצד פעילות מפורסמת של משלוחי נשק והכשרה של טייסים קרב מנוסים להטסת האוויה S-199 (גרסתו הצ’כית של המסרשמיט 109 הגרמני), הוכשרה קבוצה של טייסים ללא כל הכשרה קודמת. אנשיה היו כולם ניצולי שואה או פליטי המשטר הנאצי, למעט בודדים לא היה להם כל רקע בנושא (לאחד בלבד היה נסיון אזרחי) וזמן הכשרתם הוגדר לחצי שנה בלבד במקום תקופה של 18-24 חודש.
יום 25 לנובמבר 1948 היה יום הטיסות האחרון של פרחי הטייס טרם קבלת כנפי הטיסה. החניכים טסו במטוסי אימון ראשוני מסוג Bucker BU 181 Bestmann שסימונם בחיל האוויר הצ’כי היה C-6.
באותה עת היו בגובה ההקפה באולומץ שלושה מטוסי ביקר – החניך מילן פינק במטוס הראשון, כ-1000 רגל לאחריו החניך לאצו ברגמן, ושלישי החניך יוראי מושקוביץ’. מושקוביץ, שבמהלך הקורס הוגבל ע”י המדריכים למטוסי ביקר בלבד ויועד להיות טייס קישור ולא טייס קרב, החליט (ככל הנראה) להדגים את יכולותיו וניסה להצטרף במבנה מכונס לברגמן, כאמור מס’ 2 בהקפה. הכניסה למבנה הייתה מהירה מדי, והכנף הימנית של מטוסו של מושקוביץ’ פגעה בכנף השמאלית של מטוסו של ברגמן. הכנף של מושקוביץ’ נשברה, פגעה במייצב הגובה והמטוס נשבר לשני חלקים. שני המטוסים הסתחררו ופגעו בקרקע. ברגמן הספיק לסגור את מערכת ההצתה אולם מטוסו התפרק בפגיעה והוא נהרג. מושקוביץ’ לא סגר את המגנטוס, וכל מטוסו נדלק בפגיעה והוא נהרג.
מקור: “הטייסת שהמריאה מהשואה”, יהודה מנור, הוצאת יד ושם, 2012
