זרוע האוויר של האצ”ל” – לא רבים שמעו עליה, אבל היה פעם דבר כזה. על הנייר התוכנית היתה גרנדיוזית; הביצוע בשטח היה צנוע בהרבה, ובכך אין כל חידוש. מה שפחות מפורסם הוא, שהיחידה הזו זכתה לסיוע של חיל האוויר המלכותי, ואף גמלה על כך ל- [1]RAF – כל זאת בעיצומו של המאבק המר בין המחתרות העבריות לבין שלטון המנדט הבריטי…
רקע
בשנות השלושים של המאה הקודמת עובּדה במפקדת האצ”ל תוכנית לכיבוש הארץ מידי הבריטים. התוכנית התבססה על צבא עברי שיוקם לשם כך, וימנה כ- 40,000 לוחמים – ביבשה, בים ובאוויר[2]. משימת ההקמה של זרוע האוויר הוטלה על אברהם שכטרמן[3]. פעילותו הנמרצת הביאה להקמת בית-ספר לטיסה שנועד להכשיר את טייסי העתיד של אצ”ל; במקביל תכנן לגייס טייסים בחו”ל, מבין אלפיים טייסים יהודים מארצות הגולה[4].
בבית הספר לטיסה של חיים משה כ”ץ נפתח בחודש דצמבר 1938 קורס טייס אזרחי תמים למראה. היתה זו תקופה שבה נרדפו חברי אצ”ל עד חורמה בידי הבולשת הבריטית, עקב פעילותם בתגובה על פיגועי הערבים במסגרת המרד הערבי הגדול. על-מנת להסוות את זהות החניכים נתקבלו לקורס גם מי שאינם חברי המחתרת, כולל גם שתי נשים, גרמני יליד וילהלמה וערבי (כל אלה נשרו, למרבה הצער, במהלך הקורס). על הצלחת רעיון ההסוואה תעיד העובדה כי ב- 21 באפריל 1939, בטקס חגיגי ובמעמד מכובדים רבים (אך בהעדרותם הרועמת של נציגי “המוסדות המוסמכים” ועיריית תל-אביב[5]) העניק הנציב העליון הבריטי באופן אישי את תעודות הטיס הראשונות שהונפקו אי-פעם בארץ-ישראל לששת הבוגרים הראשונים של הקורס[6]. בחודשים הבאים קיבלו רשיונות טיס אזרחיים עוד שבעה חניכים[7], שהפכו לגרעין הטייסים של אצ”ל.
כעת לא נותר אלא להשיג מטוסים. סניף בית”ר בפולין רכש מטוס חדיש[8] מסוג RWD-15, בעל חמישה מושבים, וב- 20.8.1939 יצאו להטיס אותו ארצה שלושה מהטייסים החדשים של אצ”ל: אברהם שכטרמן, בנימין כהנא[9] ויצחק ברש. השלושה יצאו לפולין בהפלגה דרך יוון, תורכיה ורומניה, אך בהגיעם לבוקרסט השיגה אותם הידיעה על פלישת גרמניה הנאצית לפולין. באכזבה מרה ובידיים ריקות שבה משלחת הטייסים לארץ כלעומת שיצאה.
רק לאחר שנתיים נוספות עולה בידי שכטרמן לרכוש מטוס לאצ”ל. כהנא נשלח למצרים, על-מנת להטיס לארץ מטוס צ’כי מדגם זלין 12, אשר נרכש בכספי יהודי מקומי עתיר נכסים. המטוס נוחת בשלום בשדה התעופה בלוד, אך מחמת מחסור באמצעים לתחזק אותו ואת רשיונו, הוא מפורק ומאוחסן במרתף בית בתל-אביב.
בינתיים נתמנה שכטרמן למנהל מפעל האשלג בסדום. הוא התנה את קבלת התפקיד בהסכמת בעלי המפעל להחזיק במקום מטוס וטייס, ועלה בידו לשכנע אותם בצורך החיוני בכך. בנימין כהנא גויס לתפקיד, וב- 1945 העביר את הזלין לסדום, לא לפני שהכשיר בעצמו מנחת מתאים ובנה סככה למטוס.
בכך החלה סוף-סוף לפעול “זרוע האויר” של אצ”ל, שמנתה בפועל מטוס אחד וטייס פעיל אחד…

סיפור המעשה
על שיתוף הפעולה בין זרוע האוויר של אצ”ל וחיל האוויר המלכותי נודע לי לראשונה מבן קשלס, חוקר בשעות הפנאי ואנציקלופדיה מהלכת בתחום תולדות התעופה בארץ. אגב ליקוט פירורי מידע מכל קצוות תבל יצר בן קשר עם ארתור ארקולוס, ניו-זילנדי בן 82, חובב תעופה נלהב אשר שרת בחיל האוויר המלכותי בעת מלחמת העולם השניה. ארקולוס, המכונה ‘דיגר’, הוצב לתקופה מסויימת בפלסטינה, בשדה התעופה ברמלה, ששימש הן את חיל האוויר המלכותי והן את התעופה האזרחית הדלילה של אותם ימים. דיגר, יחד עם חברו הניו-זילנדי סם צ’סטר (‘צ’ס’) היו מפעילי קשר וטלפרינטר בבסיס.
בן קשלס מספר את אשר שמע מדיגר על קורותיו יחד עם צ’ס ב- 15.3.1946: “תוך כדי שיטוט בבסיס משך את תשומת ליבם מטוס אזרחי, מאחר והיה מטוס מאוד קטן עם שני מקומות ישיבה בטנדם, כלומר האחד מאחורי השני. הטייס, כלשונו, היה “Mr. B. Kahune” (תיקנתי אותו בקשר להגיית השם הנכונה), אותו דיגר מתאר כבחור יהודי ממוצא גרמני, שלמיטב זכרונו גר באזור ים המלח באותה התקופה. לדבריו, המטוס סבל מבעיית מנוע ולכן נאלץ לנחות ברמלה. הטייס הכניס את המטוס להאנגר האזרחי והחל לעבוד על תיקון המנוע. שני הנערים הבריטיים, סקרנים ונלהבים מהמטוס שלפניהם, החלו לדבר עם בנימין, שהיה לדברי דיגר מאוד נחמד אליהם, והציעו את עזרתם בתיקון המנוע. כהנא נתן לצ’ס ולדיגר לנקות את חלקי המנוע שהוא כבר פירק. לאחר סיום התיקון המריא כהנא עם הזלין לטיסת מבחן ונחת חזרה בבסיס כדי להציע לצ’ס ולדיגר טיסה, איש איש בתורו, כאות תודה על מאמציהם לעזור לו.
צ’ס ודיגר הנלהבים הטילו פור מי יעלה ראשון ודיגר זכה. דיגר מספר שמיד עם ההמראה התחילו בעיות עם המנוע והמטוס דידה בחזרה לנחיתה. “מר כהנא לא הסכים לקחת את צ’ס” לטיסה המובטחת מאחר ודאג לשלומו, היות והוא העריך כי הטיסה עם מנוע במצב זה עם שני אנשים במטוס אינה בטוחה דיה. צ’ס נותר מאוכזב וממורמר (אבל בטוח) על הקרקע. “צ’ס המסכן” לא סלח לדיגר עד יום מותו על שזכה בטיסה במקומו. לימים הם נהגו לצחוק על האירוע כל פעם מחדש… צ’ס נפטר לפני שנים אחדות.”
לסיכום
האנקדוטה שתוארה לעיל התרחשה לאחר שתנועת המרי העברי – ארגון הגג של כל ארגוני המחתרת העבריים בא”י – כבר החלה לפעול כנגד הבריטים. בארבעת החודשים שלאחר מכן התרחשו “ליל הגשרים”, “השבת השחורה” ופיצוץ מלון המלך דוד בידי אצ”ל.
ואילו כאן, חייליו של הוד מלכותו סייעו להחזיר לשמישות את מטוס המחתרת שכנגדה ניהלו מלחמת חורמה. בתמורה, זכה איש ה- RAF לטוס במטוס האצ”ל, ואף זכה לחזור בשלום לבסיסו…
כשחשפתי בפני דיגר את העובדות שלא היו ידועות לו בטרם התיישב באותו מטוס, הוא העיד על עצמו כי אף שחלפו יותר מששים שנה “סמרו שערותי… כמה תמים יכול בן 19 להיות… אני מניח שבהיותנו דגי רקק לא נחשבנו מטרה ראויה. האמן לי – הוא (כהנא) פרק כמה חלקים מהמנוע רק משום שצ’ס ואני היינו נלהבים לעזור ולנקות אותם עבורו”.
[1] Royal Air Force, חיל האוויר המלכותי הבריטי.
[2] “הרעיון האוירי של האצ”ל”, נשר זאב, 1984.
[3] שכטרמן (1910-1986), מפעילי בית”ר שהצטרף לאצ”ל בשנת 1938 (ולימים סגן ראש עיריית תל-אביב, חבר בכנסת השביעית ובכנסת
השמינית וסגן יו”ר הכנסת).
[4] “הנשר שצנח”, אברהם שכטרמן, עיתון “חרות” מיום 4.1.1957
[5] “הארץ”, 23.4.1939
[6] יצחק ברש, פסח שטיינברג, יצחק בלנק, אברהם יוספי, אליעזר יצרן, בנימין כהנא.
[7] פנחס הררי, נתן שבדרון, שבתאי חיים, יריב הרן (אוסטרובסקי), אליהו עמיקם, ישראל נצחן, אברהם שכטרמן.
[8] טיסת הבכורה של המטוס מדגם זה נערכה אך שנתיים קודם לכן.
[9] בנימין כהנא הוא היחיד מבין טייסי אצ”ל ששירת אחר-כך כטייס בחיל האוויר הישראלי. נפל במלחמת סיני, וזכה לאחר מותו לצל”ש ולעיטור העוז. לפרטים נוספים עיין ערך בנימין כהנא ב”וויקיפדיה”