הופיע במקור בסקירה על קורס טיס 65 באתר “פרש צו”ב”
באדיבות יוסי יערי
בשנת 1986 הייתי מפקד טייסת 201 והובלתי שלישייה לאימון קרב אויר נגד זוג ניצים מטייסת 117. עוד לפני הטיסה הרמתי טלפון למוביל הניצים, יהודה קם, מפקד הטייסת, להרגיע קצת את האוירה. התבדחנו כמקובל והבטחנו זה לזה לא להתחמם יתר על המידה. אובך כבד קיבל את פנינו לאחר המראה. הקרב עצמו תוכנן להתבצע מעל הים. “חרא של מזג אויר”, אמרתי לעצמי. הגענו למפגש בבלוק התחתון, במבנה של בודד קדמי וזוג אחורי. זו הייתה הטקטיקה האהובה עלי כנגד ניצים. תכננתי לבצע יירוט משיכה, שייאלץ את הניצים להתייחס אלי ולהפנות זנב לזוג האחורי שלנו.
כשסימון גוטמן, הנווט בתא האחורי, מאשר לי, אני מושך חזק למעלה ורואה נץ בודד בלבד… חסר לי אחד. אני מוותר על ההשלמה ומחפש את השני. מסתבר שהניצים ניצלו את הטווח הגדול שנפתח ביני לבין המבנה האחורי שלנו והתנפלו עלי. תוך שלושים שניות נכנסנו לחסרון מלא מאחד מהם.
אני פונה בחריפות שמאלה וממתין לאתראת הטווח של גוטמן לסיכול תותח.
“שבור תותח”, הוא צועק, ואני מבצע גלגול תוך כדי דחיפה פראית.
“הגדול בחסרון תותח לצאת מהקרב”, מודיע לי בַּקשר המשותף הנץ שביתרון שמאחורי.
“אתראה מאוחרת”, אני גוער בגוטמן כשאני רותח מזעם, גם על מספר 3 שלי שפתח טווח גדול מדי בינינו וגם על גוטמן הנווט שהתריע מאוחר.
זהו, אין ברירה, מיישרים כנפיים ויוצאים מהמשחק למשך דקה. אני מנסה לשמור בזווית העין קשר עין עם המטוסים שבקרב, ומתרחק. אני רוצה לחזור לקרב עם פוטנציאל רציני ולכן אני מרים את האף ומתרחק תוך כדי טיפוס ואיסוף מהירות.
“רגב, שים לב לגובה”, אומר לי לפתע גוטמן. מה הוא מבלבל את המוח, אני חושב לעצמי, הלא אנחנו נוסקים כבר חצי דקה באנרגיה אדירה.
בכל זאת אני מעיף מבט במד הגובה וחושכות עיני! מד הגובה מסתובב במהירות כלפי מטה ועכשיו אנחנו כבר ב-‘9,000! מבט מבוהל לעבר הבול מגלה לי שאני בצרה איומה, הכדור כמעט כולו שחור עם מעט כחול בחלקו התחתון המטוס מהיר ורועד ב-0.9 מאך.
קיבינימט!!!
אני צולל!!!
אני תלול!!!
אני הפוך!!!
קול בתוכי צועק: “תתהפך רגב!!! תגלגל ותמשוך!!!”
אני מגלגל את המטוס ומקווה שאני לא טועה. המהירות עצומה.
אני תופס את הסטיק בשתי ידיים ומושך בכל הכוח. מד ה-G נתקע בסוף הסקאלה. שנינו נאנקים ממאמץ והתרגשות. אנחנו נחלצים בגובה 1,500 רגל, רואים את הגלים והקצף בים.
כל האירוע לוקח 5 שניות. מעלינו ממשיך הקרב כרגיל, אף אחד לא יודע מה קרה חוץ משנינו.
“רוצה לחזור לקרב?” אני מנסה לשקם את מעמדי בהומור שחור.
“בוא נחזור הביתה”, אומר גוטמן בשקט.
“הצלת אותי”, אני אומר לו.
“הצלתי אותנו”, הוא משיב.
