הטיסה האחרונה בחיי, שלא היתה.

המאמר פורסם במקור באתר "איתמר נוינר" http://itamar-neuner.co.il. באדיבות המחבר.

תמיד רציתי להיות טייס.

ביקרתי לראשונה בְּקוקפיט של מטוס כשעליתי ארצה באפריל 1950. המטוס היה DC-4 של חברת אל-על הצעירה. בן 13 הייתי כשלראשונה הֵטַסתי מטוס בעצמי, פייפר קָבּ של חיל-האוויר בטיסה משדה חיפה לתל-אביב, יחד עם שכני, סגן אורי גת. עברתי קורס דאיה בגדנ”ע-אוויר, וקורס טייס בחיל האוויר. טסתי שנים רבות בחיל האוויר ובחברת אל-על. הֵטסתי את המטוס הגדול ביותר – בואינג 747, טסתי כפליים ממהירות הקול במיראז’, אך מכולם אהבתי את כלי הטיס הפרימיטיבי ביותר, את מצנח הרחיפה.

השנים חלפו עברו. בגיל 76 עדיין טסתי, אך ידעתי ששום דבר טוב לא יִמַשך לנצח. ידעתי שיום אחד אצטרך להפסיק לטוס, וידעתי שההחלטה לעשות כן תהיה החלטה קשה ביותר. ידעתי גם כי עדיף שההחלטה להפסיק לטוס תבוא ממני וביוזמתי שלי, ולא שמישהו אחר יגיד לי שעלי להפסיק, או שאכשל במבחן טיסה דו-שנתי שִגרָתי, או שיהיה לי אירוע בטיחות בלתי נסלח שבעקבותיו יקרקעו אותי.

ידעתי שהפרישה הסופית מטיסה תהיה עצובה מאוד. פחדתי מפני הטיסה הסופית והאחרונה לגמרי בחיי, טיסה, שאחריה לא אטיס יותר מטוס לעולם. ההמראה תהיה הַמְרָאָתִי האחרונה, אחריה לא אמריא יותר לעולם, והנחיתה תהיה הנחיתה האחרונה, שאחריה לא אנחית יותר מטוס אף פעם. ראיתי בעיני רוחי בפרטֵי פרטים, כיצד אני מכבה את המנוע בפעם האחרונה, סוגר את כל המפסקים בתא הטייס, מוריד את האוזניות, פותח את החגורות, אוסף את הציוד, יוצא מהקוקפיט, סוגר אחרַי את הדלת ומסיים בכך חיים שלמים של טיסה.

דאון הוא מטוס ללא מנוע, וכדי להמריא הוא זקוק למטוס גורר שיעלה אותו לאוויר. כאשר פרשתי מאל-על רציתי להמשיך לטוס, ונראה לי שגרירת דאונים תמצא חן בעיני. הוסמכתי כטייס גורר במועדון הדאיה בשדה תימן על יד באר-שבע. המטוס בו טסתי תחילה היה שוב הפייפר קָבּ, כמו זה שהטסתי לראשונה בחיי בגיל 13 – אכן, הייתה זו סגירת מעגל מרגשת! אך המועדון החליט לשדרג את המטוס הגורר וקנה פייפר פַּאוֹנִי, שקודם לכן שימש לריסוס חקלאי בטורקיה. המטוס היה במצב עלוב, אך היה לו מנוע כפול בכוחו מזה של הפייפר קָבּ.

יום של פעילות דאיה בַּמועדון מתחיל בצהריים. השמש מחממת את הקרקע, מתחילות התרמיקות הראשונות, ואז כל הדאונים רוצים להמריא ביחד. תפקידו של הטיָס הגורר הוא להעלות לאוויר כמה שיותר דאונים בכמה שפחות זמן. עליו להתיישר בזריזות על המסלול כאשר הדאון רתוק בקצה כבל הגרירה, להמריא, ולמצוא מהר תרמיקה, שבתוכה הדאון יוכל להתנתק מהכבל ולהמשיך לטפס בכוחות עצמו. משהתנתק הדאון הנגרר, הטייס הגורר יסגור את המנוע, יִצלול חזרה לנחיתה זריזה, יטיל את הכבל סמוך לדאונים הממתינים בתחילת המסלול, ינחת קצר ככל האפשר ויחזור מהר אל הדאון הבא בתור שכבר מחכה לו להמראה.

הגורר החדש שהמועדון קנה – כִּינוּיוֹ 4X-AFN – היה גרוטאה של ממש, וסבל מתקלות חוזרות ונשנות במנוע: פעם איבד כוח ללא כל סיבה, פעם זִייף ולא סחב, ופעמַיים אף כבה ממש בזמן הטיסה, והטייסים נאלצו לנחות נחיתת אונס מלאה.

ה-AFN מטיל את כבל הגרירה לפני הנחיתה.

בנוסף לתקלות הרבות במטוס, שהשביתו אותו לתקופות ארוכות ולא אפשרו לנו לטוס, התרגשה עלינו צרה חדשה: מגפת הקורונה. בגלל הקורונה הוטלו מפעם לפעם סגרים על כל המדינה, ופעילות המועדון הושבתה.

יוני 2020. לאחר שהמטוס בילה ימים ארוכים בְּהנגר תחזוקה לתיקון המנוע, סוף-סוף הודיעו לנו שהוא מתוקן, שמיש, וכי אפשר יהיה לטוס עליו בסוף השבוע. לא טסתי מזה שלושה חודשים מלאים, ולכן התנדבתי לגרור בשבת. חברִי, אמנון ניר, התנדב להיות הטייס הגורר ביום ששי, ה-12 ליוני.

בבוקר ה-12 ליוני 2020 הִתיַיצב אמנון לתורנות כטייס גורר, בדק את המטוס, עשה טיסת מבחן קצרה, מצא אותו כשר ושמיש ואפילו צילם אותו ושלח לי תמונה:

צילום: אמנון ניר

בהמשך היום, עשה אמנון 17 גרירות, כשהמטוס מתפקד ללא רבב.

ואז, לאחר הגרירה ה-17, כשהוא בדרכו חזרה לנחיתה, חש אמנון שהמנוע מזייף ואינו סוחב, ואף הֵרִיח ריח של משהו שרוף. תוך שניות, פרצו להבות במנוע והתפשטו לאחור אל תוך הקוקפיט, שרפו לאמנון את הידיים וחרכו את פניו. התא התמלא עשן מחניק ולשונות אש, שלא אִפשרו לו לראות דבר בחוץ. הוא פתח את דלת התא, איכשהו מצא את המסלול, חיכה שניות ארוכות עד שהיה מעליו, ואז הדביק את המטוס לקרקע, עצר בחוזקה, התיר את החגורות ונמלט מהמטוס הבוער בידיים שרופות, פנים חרוכות וריאות פגועות מעשן. בכוחותיו האחרונים שלף את הטלפון וצילם את המטוס הבוער, ולאחר מכן פוּּנה לבית החולים.

המטוס בוער. צילום: אמנון ניר

זה היה סופו של גורר הדאונים פייפר פַּאוֹנִי 4X-AFN. המועדון קנה מטוס אולטרלייט חדש שיעשה את הגרירות, והטייסים הגוררים נאלצו לעבור תהליך ארוך ומייגע לקבלת הֶגדר אולטרלייט ברישיון הטיס: מבחנים עיוניים, טיסות עם מדריך ומבחני הסמכה.

לי, בגילי המתקדם, לא הייתה שום כוונה להוציא רישיון חדש לאולטרלייט. וכך, סופו של ה-AFN היה גם סוף הקריירה שלי כטייס. את ההחלטה הקשה מכולן – ההחלטה להפסיק לטוס – מעולם לא נאלצתי לקבל, ואת הטיסה העצובה מכולן – הטיסה האחרונה בחיי – מעולם לא טסתי.

   פייפר פַּאוֹנִי AFN על הקרקע בשדה תימן.
 

שתפו את המאמר

מנוי
Notify of
guest

0 Comments
Inline Feedbacks
צפה בכל התגובות

מאמרים אחרונים

קטגוריות

ניוזלטר מרקיע שחקים

הירשמו לניוזלטר של מרקיע שחקים ותהיו הראשונים לדעת על מאמרים ועדכונים חדשים באתר!

תודה על הרשמתך
0
Would love your thoughts, please comment.x