מלאכת העמסת שני ג’יפים לתוך מטוס דקוטה והטסתם היתה ידועה ומוכרת עוד בימי מלחמת העולם השנייה. כך פעלה השיטה: נפתחה דלת ההעמסה בצד הגוף, 2 רמפות (כבשי העמסה), שרוחבi ברוחב גלגלי הג’יפ הוצבו בפתח תא המטען בזווית של כ-45-35 מעלות לציר האורך של הדקוטה. מטוס הדקוטה היה מסוגל לשאת מטען במשקל 2,200 ק”ג כשבמיכליו 1700 ליטר דלק.

הג’יפ, שמשקלו היה 250 ק”ג, הועלה בנסיעה על הכבש, ועבר לטיפולם של המעמיסים המיומנים (4-5 אנשים), שדחפו אותו לחלקו הקדמי של תא המטען ורתמו אותו אל טבעות הקשירה של רצפת המטוס. אחריו הוכנס ג’יפ נוסף. צוות מאומן יכולהיה להעמיס שני ג’יפים במהלך דקות ספורות.

העמסת ג’יפ על דקוטה במלחמת העולם השנייה (מקור: צבא ארה”ב)
פריקת הג’יפים נעשתה בדרך דומה להעמסה, אלא כמובן בסדר הפוך. יתרונה של שיטת תובלה זו היה בכך שהכוחות המוצנחים נאלצו להמתין לכלי רכבם עד שהתאפשרה (אם התאפשרה כלל) הנחתת מטוסים בקרבתם. אילוצים אלה הביאו לחיפוש דרך כלשהי להצניח לצנחנים את כלי רכבם. בשנת 1956 הוטלה על ענף מצ”ד 4 – משימת תיכון: הצנחת ג’יפ.

פריקת ג’יפ מדקוטה (מקור: צבא ארה”ב)
לאחר שפותחו נושאי פצצות שהורכבו על כנפי הדקוטה, הועלה רעיון להרכבת נושא פצצות בודד במרכז גחון הדקוטה שבכוחו יהיה לשאת משקל של כלי רכב קל, ג’יפ מבצעי על נשקו. היחידה לשחרור המצנחים תוכננה על ידי מחלקת ההנדסה בראשותו של סגן שאול אשל. מומחי הצנחנים החלו לפתח אריזת אשכול של מצנחי מטען שנועדו להנחית את הג’יפ ברכות. במהרה התברר שהדרך היחידה להבטיח נחיתה “רכה” היא מיקום הג’יפ ורתימתו על גבי משטח עץ. סידור זה סיבך במידת מה את התוכניות. הוספת המשטח גרמה לעלייה משמעותית במשקל המארז. נוסף לכך, בגלל הזוית התלולה יחסית של גוף הדקוטה בזמן הסעה, הצטמצם בחלקו האחורי המרווח בין המשטח לבין הקרקע לכ-30 סנטימטרים. בשלב הבא הגיעו לידי מסקנה שג’יפ תלוי מתחת למטוס גורם לגרר גדול מדי ועל כן הוסיפו מגן קדמי עשוי דיקט ששימש בעין כסוי “אווירודינמי” מאולתר לג’יפ.

הג’יפ תלוי מתחת לגחון הדקוטה (מקור:”וידי אדם מתחת כנפיהם”)
לאחר שהסירו את החלון הקדמי של הג’יפ,, התברר שההגה הבולט מעל לגובה המנוע לא איפשר להצמיד את המכונית אל גחון הדקוטה, על בעיה זו התגברו המומחים בכך שחתכו את ציר ההגה והפכו אותו למתקפל.
“המטען והגרר שגרם חייב להטיס את הדקוטה במהירות של 120 מיל יבשתי בשעה בזמן הניתוק, בנסיקה ובטיסה ישרה ואפקית, תוך רעידות ורעשים”, סיפר לימים יוסי עופר.
הדקוטה עברה סדרה של ניסויים, במהלכם התרסקו ג’יפים אחדים עד אשר הצליחו הצנחנים בשיתוף פעולה עם מהנדסי חיל האוויר לפתח צורת אריזה מתאימה להצנחה מוצלחת של כלי הרכב.
הצנחת ראווה של ג’יפ קרבי חמוש חדש וחדיש בפני סגל הפיקוד הגבוה של המטכ”ל ובראשו הרמטכ”ל דאז האלוף חיים לסקוב, נערכה ב-27 בדצמבר 1956, סמוך לבסיס ההדרכה “דורה” שליד נתניה. הטייסים היו רס”ן יהודה פופקו וסגן צבי ברקאי. אחרי הג’יפ עמדה לצנוח דבוקה בת ארבעה לוחמים, צוות ההפעלה של הרכב המוצנח.הניסוי בוצע: הג’יפ הגיע שלם אל הקרקע, אך התהפך כתוצאה מהיסחפות המצנחים ברוח. הניסויים הופסקו.
מסקנות הניסוי היו, כי ״הכיסוי האווירודינמי בחזית הג׳יפ יעיל ביותר; ביצועי המטוס עם הג׳יפ משביעים רצון ואין כל תקלות בעת הטיסה; מערכת המצנחים יעילה״.
את המשימה הזו ביצעו בהמשך מטוסי ה”נורד” שהתאימו יותר להצנחת מטענים מתוך גופם היות וניתן היה להסיר את דלתוות ההעמסה בחלקו האחורי של הגוף.
המתקן לנשיאת ג׳יפ ושחרורו הפך ל״מתקן הצנחה אוניברסלי״, ששימש למטרות אחרות.