באוקטובר 1956, בזמן שהקשבתי להרצאה בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ברחובות, הגניבה לי אחת ממזכירות הקמפוס פתק. “אתה נדרש לבוא לבסיס מיד. טנדר ממתין לך בחוץ.” מיידיות הפקודה, כמו גם האיסוף, לא היו חריגים. קרה שטייסים נפלו למשכב או לא היו זמינים מכל סיבה אחרת, ואנשי חדר המבצעים של הטייסת היו מתחילים לצלצל נואשות לטייסי מילואים – ובמיוחד אליי, שהייתי כה קרוב. כשהגעתי לטייסת, הבנתי שהפעם קורה משהו חריג במיוחד. טייסים רבים שאת חלקם לא ראיתי מעולם הסתובבו בשטח, כולל רבים מאל-על. שאלתי את יוסי עופר, חבר ותיק ששימש אז כסגן מפקד הטייסת, מה קורה. “פשוט מאוד,” הוא אמר. “אנחנו, מדינה של שני מיליון איש, עומדים לתקוף את מצרים, מדינה של 18 מיליון” מבלי שאמר לי דבר נוסף לפני התדרוך, שנקבע לשעתיים לאחר מכן, היה ברור שהרעיון לא מוצא חן בעיניו כלל.
רק זמן רב לאחר מכן למדתי את מלוא האמת על מה שנראה כבר בזמנו, וההיסטוריה תמשיך לשפוט, כטעות אסטרטגית. ראש הממשלה דוד בן גוריון קשר יחד עם בריטניה וצרפת לצאת למלחמה נגד מצרים. על פי התכנון, ישראל תתקוף תחילה בסיני כדי להשתיק את הפדאיון, שגובו על ידי הצבא המצרי, ולפרוץ את המצור המצרי על מֵצָרֵי טיראן שחסם ספינות מלהגיע לנמל אילת. לאחר מכן תתערבנה בריטניה וצרפת להפריד בין הניצים ולהגן על המעבר החופשי בתעלת סואץ, שהולאמה זמן קצר קודם לכן בידי ממשלת מצרים. הרעיון היה שישראל לא תצטרך לעמוד מול מלוא הכוח הצבאי המצרי וכתוצאה מן התבוסה ייפול נאצר מהשלטון בקהיר. לשתי המעצמות יהיה תירוץ להשתלט מחדש על עורק המסחר החיוני. עבור שתי המדינות יהיה זה אחד הצעדים האחרונים שלהן כמעצמות קולוניאליסטיות.
יריית הפתיחה של התוכנית הזו הייתה אמורה להיות השתלטות ישראלית על המיתלה, מעבר חיוני בין מדבר סיני לתעלה, שכמובן היה מוגן על ידי כוחות מצריים. את זה היו אמורים לעשות לוחמי יחידת הצנחנים. טייסת התובלה הייתה היחידה עם מטוסי ה-C-47 (דקוטה צבאית) שנועדו לשאת את הלוחמים (כ-300) על ציודם. המבנה יוגן על ידי כל מטוס קרב בחיל האוויר בעל טווח מספיק. הם נועדו לטוס בתצורת “שוטגאן” מעל המבנה, בעוד טייסת קרב צרפתית הוצבה בנמל התעופה לוד לספק חיפוי אווירי למקרה שהמצרים יגיבו בהפצצת תל אביב. את מצבת הדקוטות המוגבלת שלנו השלימו כמה מטוסים מושאלים מצרפת, בלי צוותים.
כשהגעתי, לפני התדרוך לכלל הטייסת, נקראתי למשרד מפקד הטייסת לתדרוך אישי מיוחד. בחדר נכחו כל הקצינים הבכירים שתכננו את המבצע. מפקד הטייסת אמר שהוא מצטער, אבל עד שהגעתי מולאו כל חמישה-עשר תפקידי הקברניט במבנה. עם זאת, עליי תוטל משימה ייחודית וחשובה ביותר, שתבוא לפני המטס הראשי.
כ-30 דקות לפני נחיתת הצנחנים במיתלה הוטל עליי לבצע פעולת הסחה. המטוס שלי יטיל קבוצה של שש בובות אימוני צניחה מספר קילומטרים מאחד משדות התעופה הראשיים של חיל האוויר המצרי. הציפייה הייתה שהמצרים יפתחו במרדף אל תוך המדבר כדי לעצור את “החדירה הישראלית”. לאחר מכן הייתי אמור להמשיך לשני שדות תעופה נוספים ולחזור על התרמית.
מה שלא נאמר הוא שזו בבירור הייתה משימת התאבדות עם אפס סיכוי להצליח מבלי להיות מופל, בין אם מאש קרקעית או יירוט בידי מטוסי קרב, שכנגדם אין לדקוטה כל הגנה שהיא. למשימה לא הוקצה כל ליווי של מטוסי קרב.
הייתי בהלם. בזמנו הייתי סגן בן עשרים וחמש בלבד, מלא יראת כבוד כלפי כל הטייסים הבכירים וראשי חיל האוויר שהתקבצו לשלוח אותי אל מותי. במבט לאחור, אני בטוח שבגיל ודרגה מתקדמים מעט יותר הייתי מסרב למה שהייתה בעליל משימת התאבדות. אולם כפי שאירע, אספתי את הצוות שלי (הארבעה הרגילים, פלוס ארבעה צנחנים, שהיו אמורים לטפל בבובות), והוריתי להם שבטיסה הזו ילבשו את המצנחים האישיים שלהם בכל עת ויהיו מוכנים, לפי סימן ממני, לנטוש את המטוס. אני לא חושב ששקלתי את העובדה שעמדתי להשאיר את כלתי הצעירה, שנשאתי שנתיים בלבד קודם לכן, כאלמנה. במקום זאת חישבתי שאם המטוס שלי ייפגע מירי, עדיין אוכל לבצע נחיתת אונס במדבר. הדקוטה היה מטוס יציב במידה בלתי רגילה. בגיל הזה אנחנו נוטים להיות אופטימיים.
מאוחר יותר, בתדרוך המלא, “התנצל” מפקד הטייסת על שאין מספיק מקומות במערך לכל הטייסים בעלי דרגת הקברניט. בקול רך, שלמרות זאת נישא היטב בחדר, מלמלתי שאם מישהו מרגיש מקופח אשמח לוותר על הכבוד הגדול שניתן לי ולהתחלף. רעם של צחוק נשמע, אבל איש לא קפץ על המציאה. דבר טיסת ההסחה שלי התפשט מהר מאוד. לאחת החיילות מהמשרד אפילו הייתה החוצפה להציע שאשאיר את המפתחות לאופנוע שלי במשרד! הם התרגלו לראות אותי מופיע על אופנוע, אם כי בפעם הזו באתי במשאית של הטייסת.
כ-30 דקות לפני שהייתי אמור להמריא הגיע מישהו לומר לי שהטיסה שלי מבוטלת ושעליי לצאת כטייס משנה במבנה הראשי. הוקל לי כל-כך, עד שטיסה במבנה, אפילו כטייס משנה, נראה כמו טיול בפארק. שמחתי לחשוב שברגע האחרון הגיע הפיקוד הבכיר למסקנה שח”א אינו מבצע משימות קמיקזה. אולם הסיבה האמיתית לביטול לא הייתה בדיוק טהורה, כפי שלמדתי מאוחר יותר.
רק כשנה לאחר תום מבצע סיני למדתי את הסיבה האמיתית שבגללה בוטלה הטיסה שלי. פעולת ההסחה תוכננה רק שעות לפני פתיחת המבצע. משאית נשלחה בבהילות לבית המלאכה למצנחים, שביפו, להביא את שמונה-עשרה בובות הצניחה על מצנחיהן שנדרשו לתוכנית. כששמע את ההזמנה, החל מנהל הסדנה לנזוף בנהג המסכן והלא מודע: “אתה חי בעולם אחר? אתה לא יודע שיש מבצע צניחה גדול בדרך? מה אתה בא להטריד אותי עם בובות אימון?!” בזמנו לא היה לנהג טלפון נייד לבדוק עם משרד הטייסת וכנראה לא הייתה בו היוזמה הדרושה להשתמש בטלפון בבית המלאכה, אז הוא פשוט חזר לטייסת בידיים ריקות. איך ידע מנהל בית המלאכה על המבצע הסודי ביותר אני יכול לנחש, אבל תמיד אהיה אסיר תודה לו על שהתנהג כישראלי טיפוסי, שבטוח שהוא יודע מה חשוב ומה לא.
