אני סוגר את החוּפּה ונועל אותה.
בבת-אחת משתתקים כל הקולות והרעשים של העולם החיצון, נאלם טרטור הגנרטור המספק חשמל למטוס. נשמעת רק אִוושה קלה, זמזומים של מכשירים אלקטרוניים, צרצור קל של מכשירי הקשר. אני סגור בתא של מטוס חדש וזר, לא מוכר ומפחיד, מטוס-הקרב החדיש ביותר בעולם. זו היא טיסתי הראשונה, ואני… מבוהל.
22 במארס 1965. ששה-עשר חודשים מאז עמדתי בגאווה על מגרש המסדרים וקיבלתי את כנפי הטייס מידי מפקד החיל, עיזר ויצמן. פחות משלוש שנים מאז גמרתי את לימודַי בבית-הספר התיכון ובחשש גדול הלכתי להגשים את שאיפת חיי להיות טייס. עדיין טייס טירון וירוק בראשית דרכו, חסר ניסיון בצורה מעוררת רחמים. מבוהל…
הם נותנים לי להטיס מיראז’, המטוס הכי משוכלל בעולם, אשר אליו מגיעים רק הטייסים הוותיקים, הטובים והמצטיינים באמת. ובדרך-כלל רק אחרי שצברו ניסיון רב בטיסה וסיימו להדריך בבית-הספר לטיסה. הם מפקידים בידי את מטוס-הקרב הכי מתקדם שיש, מטוס שטס במהירות כפולה ממהירות הקול. מטוס הקו הראשון בהגנת שמי המדינה, אשר כבר השתתף בקרבות אוויר ואפילו “הניס” מטוסי אויב.
לי! לי הם נותנים לטוס במיראז’! אין הם יודעים שבעצם איני אלא ילד שמתחפש לטייס? גדנ”עי שמעמיד פנים, לובש מדים ועונד כנפיים? אני מפחד מהמטוס הזה. הוא מסובך מדי, משוכלל מדי בשבילי. האורגן[1] היה פשוט, גם על הסמב”ד (סופר מיסטר) השתלטתי. אבל אלה מטוסי הדור הקודם. המיראז’ כל-כך שונה מהם: אין לו כנפיים וזנב כמו למטוסים נורמליים, אלא משולש דלתה בעל תכונות טיסה שונות; יש לו מכ”ם אמיתי עם מסך בין הרגליים וידית הפעלה עם עשרות לחצנים וכפתורים; בכונסי האוויר למנוע יש “עכברים” שיוצאים החוצה ומתנפחים במהירויות על-קוליות. וכל המונחים והשמות הם בצרפתית, כדי להרשים ולהפחיד טירונים כמוני. והכי מפחיד מכולם ה”אַדֶמָאר”, אותו רמזור אדום-צהוב-ירוק אשר על-פיו מטיסים את המטוס. כשמושכים בַּסְטִיק וְזָוִית ההתקפה גדֵלה – המנורות נדלקות, ירוק ואחר כך צהוב ובסוף אדום. לפי הסיפורים, מי שמושך חזק מדי ומדליק את האדום, אדום נקי בלי צהוב, מקבל הזדקרות מדחס במנוע, שזה משהו נוראי, מסוכן, מוות ודאי.
חבר’ה, אני רוצה לצאת מכאן, קחו את המטוס הזה ממני, אני חוזר לסמב”ד, אני רוצה הביתה.
קולו של מפקד הטייסת, רס”ן רפי הרלב, נשמע באוזניות. הוא עומד על-יד המטוס, קסדה לבנה על ראשו, קופסת בקרה בידו והוא מדבר אלי ב”טֶלֶה פִיסְט” (“טלפון מסלול”, בצרפתית).
– “נוינר, גמרת את הבדיקות?” – הרלב קר, ציני, ממעט בדיבורים.
– “כן,” – קולי רועד מעט. מִפחַד המטוס ומִפחַד המפקד.
– “תניע.”
בזזז… תסססט… תסססט…. פוףףףף. אני פותח את ברז הדלק, מפעיל את שתי המשאבות ולוחץ על הסטרטר. תהליך ההתנעה עליו אחזור אלפי פעמים בארבע-עשרה השנים הבאות.
אני עושה עם הרלב את הבדיקות החיוניות שלאחר הנעה.
– “או קיי, נוינר, אתה לעצמך. תעשה את הכול לאט לאט. אני נוסע למגדל.” והוא מתנתק, עוזב אותי לבד, נכנס לַדֶה-שְבוֹ ונוסע.
היום לכל מטוס יש דגם דו-מושבי והטיסה הראשונה היא עם מדריך. אבל אז היה אחרת. ועדיין לא היה הרבה ניסיון על -המטוס, רק סיפורים מסמרי-שיער על מקרים שקרו לטייסים בטיסתם הראשונה במיראז’.
אני פותח מנוע ומסיע למסלול ההמראה.
– “חיה 914 , להתיישר.”
– “914 רשאי להתיישר, רוח מסלול קלה. בהצלחה.” פקח הטיסה יודע שזו טיסתי הראשונה, וגם הוא מתרגש.
אני מתיישר, עוצר, פותח מנוע וקורא בקול רם את הבדיקות: “בול, דלק, לחצים, מנורות, מקזזים,” – אני שר את השיר שלא יישכח לעולם – “סיבובים, טמפרטורות, לחיצים בפנים.”
– “914 , המראה.” אינני מנסה אפילו לשוות לקולי צליל של ביטחון עצמי. אני מבוהל, אני מפחד, אני רוצה הביתה לסמב”ד.
– “תזכור למשוך את הסטיק ארבעה סנטימטר, ולא לעשות צ’ק נגדי,” – נשמע בַקשר קולו של רפי הרלב, והוא מזהיר אותי בפעם האחרונה איך להימנע מאוסילציה אחרי ההמראה. אני שב ונזכר בסיפורי-האימים על טייסים שמשכו ודחפו, משכו ודחפו, ולא הצליחו להשתלט על המטוס עד 000 30 רגל.
– “914 רשאי להמריא.”
אני רץ. המנוע רועם, המטוס רועד, הרעש בתא אדיר, המהירות גוברת. המסלול הופך לפס שחור מטושטש. מאה וארבעים קשר – סטיק ארבעה סנטימטרים אחורה, היד קופאת, האף עולה, מאה ששים קשר, ואני באוויר… ומתחיל להתנדנד!
ימינה-שמאלה-ימינה-שמאלה, אני מתנדנד ללא הפסק. ברקס, גלגלים למעלה, והמטוס לוקח אותי מהר יותר ויותר, וגבוה יותר ויותר. הוא מטיס אותי ולא אני אותו. מכונה אדירה רבת-עוצמה מעיפה אותי לשמים, ואני, הילד, הגדנ”עי שהגיע לכאן בטעות, יושב קפוא על מקומי אחוז אימה.
ימינה-שמאלה-ימינה-שמאלה, מה הוא מתנדנד כל-כך? אני עוזב את הסטיק לרגע והנדנוד מפסיק. המטוס, מסתבר, כל-כך רגיש, שהתנועה הכי קטנה מגלגלת אותו. אני משתלט על הנדנוד ומַפנה את החרטום לכיוון אזור האימונים. המהירות 450 קשר והמטוס מטפס כמו משוגע. בחוץ, מעבר לשִמשה הקדמית, אני רואה את חוד החרטום המוכר של המיראז’, מופנה למעלה אל השמים הכחולים, דוקר את האוויר כמפלס דרך למטוס.
נוסקים לגובה, הרעש בתא נחלש, הנוף בחוץ מרהיב. ארץ ישראל מתרחקת מתחתי, הופכת לכתם כחול אפור מטושטש. השמים מלאים אור שמש חזק, כחולים כהים, רחבים מקצה העולם ועד קצהו, מקבלים אותי ומזמינים אותי ליהנות ממרחבי האינסוף.
אני מַפנה את המטוס ימינה, והוא נענה לי ברצון. אני מוריד את האף, מחליק הצידה ושב ועולה אל השמים הכחולים, ומתהפך לצד השני. כמו צעדים ראשונים בבלט שמימי, המטוס שומע לי ונענה. אני מושך – הוא מרים את האף. אני מושך עוד והאף עולה עוד. חלק, נקי ובלי רעידות. מה! זה מטוס אדיר! טס הרבה יותר נעים מן הסמב”ד. האַדֶמָאר האימתני נדלק, ירוק ואחר-כך ירוק עם צהוב, ואני משחרר את ההגה בבעתה. המיראז’ מוריד את האף, כאומר לי: “לא רוצה – לא צריך. אבל אם אתה רוצה, אתה יכול למשוך עוד הרבה.”
הוא מדבר אלי ואני שומע. מוריד את האף אל האדמה ומושך, והפעם – חזק. האדמאר הנוראי שעליו סיפרו לנו סיפורי-אימה כה רבים, נדלק: ירוק, ירוק עם צהוב, צהוב נקי. התאוצה גוברת, שלושה ג’י, ארבעה ג’י, חמישה ג’י. אני מושך עוד והמטוס נענה בקלות. צהוב, והאדום גם הוא נדלק, והתאוצה אדירה, והאף עולה מעלה מעלה, מצביע אנכית אל מרכז כיפת השמים. איזה כיף! אני מגלגל קלות ונופל על הכנף. אבל אין כנפיים במטוס הזה! יש, אבל לא רואים אותם מתא הטייס. עם השפיץ מלפנים והכנף הבלתי-נראית מאחור, ההרגשה היא כמו לשבת בראשו של טיל, כמו לטוס ברקטה.
אני ילד שקיבל צעצוע ומשחק בו. מושך, הופך, מחדד, משחרר, צולל, מרחף. “בוא נבדוק את המבער האחורי,” – אני אומר לעצמי ושובר את המִצערת למעלה. מנורה אדומה – הצתה, מנורה צהובה – המבער תפס, השהיה של שנייה ו… מכה בגב. הסוס האציל, אשר קודם רקד כמו בקרקס, הפך לסוס מרוצים, והוא שועט קדימה בדהרה פראית, רץ וצובר מהירות בקצב רצחני. אני מרגיש את המטוס, חי אותו, שולט בו. עם מבער מלא אני מרים את החרטום בעדינות אל השמים הסגולים ותוך שניות נוסק לסוף הסטרטוספירה בנסיקה אנכית נהדרת.
איזה כיף, איזה מטוס, איזה צעצוע.
מספיק לשחק, הביתה. המשימה העיקרית והקשה ביותר עדיין לפנַי: הנחיתה. הרי הסבירו לנו שכל הטיסה במיראז’ היא צחוק ומשחק-ילדים לעומת הנחיתה. אני עוצר את סוסי המשתולל, מרגיע אותו, מדבר אליו בשקט, מפנה אותו לכיוון הבית.
– “חיה 914, נחיתה.” כבר לא כל-כך מבוהל, אך חושש מן העומד לפנַי.
– “914 מסלול 36, אתה מספר אחד. תודיע דקה בָּאז.” בתקופה ההיא מטוסי-קרב היו חוזרים לנחיתה ב”באז” נמוך ומהיר ושוברים ל”עם הרוח”.
– “914, דקה באז 36.” המטוס מקרטע ורועד, לא יציב בגובה נמוך, רוצה לברוח לי, לעשות כרצונו. אך אני שולט בו, מרגיע אותו, מכוון אותו אל הבסיס.
– “914 שובר.”
– “תזכור: הקפה רחבה, שמור על המהירות, ואם לא נוח לך – לֵך סביב להקפה נוספת.” מפקד הטייסת עדיין במגדל ונותן עצה של הרגע האחרון.
אני מקטין מהירות וזווית ההתקפה גדֵלה. האדֶמאר מראה ירוק וצהוב ואחר-כך צהוב נקי. אכן, משונה להטיס מטוס לפי רמזור. החרטום מצביע לשמים, מסתיר את שדה-הראייה לפנים. המהירות בורחת לי. בטיסה איטית במיראז’ המהירות מאוד לא יציבה: אם החלה ליפול היא נופלת מהר, ואם המטוס האיץ מעט – הוא יאיץ עוד ועוד תוך שניות.
גלגלים מטה, ואני פונה לצלע הסופית של המסלול.
– “914 ירוקים,” – אני מדווח על גלגלים נעולים מטה. אני מתנשם ומתנשף, מתחיל להזיע, עובד קשה.
– “914 רשאי לנחות, אין רוח.”
אני מתיישר בפַיינל, מזדקף בכיסא ומרים חזק את הראש כדי לראות את המסלול מעבר לחוד החרטום; עובד בזריזות עם המנוע כדי לשמור על מהירות של 180 קשר.
המסלול מתקרב אלי מהר, גדר הבסיס, הזֶבּרָה, מספר “36” גדול, מנוע סגור ואנחנו על המסלול. אני משחרר את החרטום בעדינות, וביד שמאל מפעיל את מצנח העצירה.
הטיסה הראשונה הסתיימה. והחל סיפור הרפתקאות נהדר, סיפור שנמשך שש-עשרה שנים, אלף שעות טיסה, מאות גיחות מבצעיות, חמש הפלות ונטישה אחת.
סיפורו של טייס מיראז’.
[1] מטוס ה”אורגן” מתוצרת מרסל דאסו בצרפת. באותה תקופה נערך קורס האימון המבצעי לטייס קרב על מטוס זה.
[2] סופר מיסטר 2B, אף הוא מתוצרת מרסל דאסו בצרפת, וממנו פותח המיראז’. על הסמב”ד טסתי במשך שנה אחרי קורם האימון המבצעי, ולפני שעברתי למיראז’.
איתמר כתב את הספר “שעה שש כרגיל” ספר שכיף לקרוא אותו פעם שניה ושלישית ….. במיוחד את הסיפור שבו הוא גובר בקרב אויר על טייס וותיק מאד…. ועובר לשבת בורה הראשונה… ממליץ מאד … …
כתיבה מרתקת✍️👍🏽 👌
מכיר את איתמר אישית, בן אדם מקסים קראתי את הספר שלו “שעה שש כרגיל”.
כשבניתי את דגם המיראז’ נתתי לו את מס’ המטוס שאיתמר ביצע בו הפלה.
מנחם שפיגל
רעננה
כתיבה מרתקת ומעוררת עניין – תודה על השיתוף!