בעת פיתוחו של טיל “שפריר 1” נוצר הצורך לבחון את הטיל כנגד מטרה אוירית מתמרנת, כיוון שעד אז שוגר הטיל אל רקטות T-10 ואל נורים מוצנחים שיצרו מקור חום שאליו התביית הטיל.
במהלך שנת 1962 הועלה בדיונים הרעיון לשתף את הצרפתים בפיתוח הטיל. הצרפתים פיתחו אז את טיל ה”מאז’יק” שגם לו היה ראש ביות תת אדום, והם רצו לקבל מידע אודות פיתוחו של השפריר בארץ, הם התרשמו מתכנון השפריר, משיגוריו המוצלחים ומביצועיו, למרות שאמרו שלדעתם הטיל קטן מידי, וראש הנפץ שלו מצריך פגיעה ישירה, במיוחד במטרה הטסה בגבהים של מעל 10 ק”מ , עקב דלילות האויר.
הצרפתים המליצו לאנשי הפיתוח הישראלים לערוך סדרת ניסויים בצרפת, כשהמטרה תהיה מל”ט מונחה רדיו מדגם CT-20 מיסטרל שיוצר ע”י חברת נורד , והונע במנוע סילון “מרבורה 2” תוצרת טורבומקה. הם הציעו להקצות את שדה הניסויים בקאזו שבדרום מערב המדינה, או את שדה הניסויים בקולון בשאר שבאלג’יריה. חיל האויר הישראלי רצה להשתמש במטוסי ווטור וסופר מיסטר של חיל האויר הצרפתי שיותאמו לשיגור השפריר, אולם הצרפתים סרבו בטענה שבשדות הניסויים שלהם אין מטוסים כאלה.
העלויות היו גבוהות: הצרפתים תמחרו את המל”ט בסכום של 42,000 דולר אם הושמד בפגיעה ישירה, ואם לא נפגע ונחת, עלות השמשתו היתה 12,000 דולר. עלות הניסוי ועיבוד הנתונים היתה גם היא גבוהה. משרד הביטחון הסכים להצעה הצרפתית, כיוון שבארץ לא היתה אז מטרה טסה ומתמרנת כזו, והקציב לתכנית הניסוי 170,000 דולר.
באפריל 1962 הסכימו הצרפתים שחיל האויר יערוך את הניסויים בקאזו עם מטוס שלו שישגר את הטילים. הם חזרו על הסכמתם במאי 1962, ואישרו את יציאתם ארצה של שלושה מהנדסים לבירורים טכניים לפני עריכת הניסוי. עריכת הניסוי בצרפת היתה תלויה בהצלחתם של כמה ניסויים שהיו אמורים להתקיים בארץ לפי המלצת הצרפתים. רובם נכשלו בשל סיבות שונות, אולם כהכנה סופית לקראת הניסוי בצרפת בוצע ניסוי עקיבה אחרי מטוס פוגה שהיו לו אותם מנועים כמו למל”ט המיסטרל. תוצאות הניסוי הראו שטווח הקליטה של ראש הביות של הטיל מהפוגה קצר מידי, ויש צורך להוסיף נורים. דרישה כזו הועברה לצרפתים.
מבצע הניסויים נקרא “ענן בוקר”. משלחת הכנה ישראלית בת חמישה אנשים יצאה לצרפת ב-18.11.62. הצרפתים שינו את מיקום הניסוי לשדה הניסויים שבאי איל דו לוואנט ליד טולון, ואז קבעו שהווטור המשגר ימריא מבסיס איסטר. הצרפתים הרשו לאנשי רפא”ל ולאנשי חיל האויר להיות נוכחים בשדה הניסויים ולקחת חלק בניהול הניסוי.
בחיל האויר קבעו שמפקד טיסת הווטור רס”ן יעקב אגסי יטוס עם ווטור לצרפת למשך חודש. כמו כן יצא בתחילת פברואר 1963 לצרפת מטוס נורד של טייסת 103 ובו תריסר הטילים שהוקצו לניסוי וכן אנשי צוות טכני.
ב-5 בפברואר 1963 הוכן המטס המיועד ווטור 09 בדת”ק 6 של הטייסת, לקראת הטיסה שנקבעה ליום המחרת. אולם עקב טעות מכונאי קרס כן הנסע הקדמי של המטוס, חרטומו נחבט בקרקע וגופו נשבר מאחורי תא הטייס. בתאונה זו נפצע המכונאי.
הצוות הטכני של הטייסת עבד כל הלילה והכין את ווטור 03 כמטוס חילופי. למחרת אגסי המריא איתו מרמת דוד, נחת לתדלוק בברינדיזי, ולבסוף נחת בבסיס איסטר בשלג כבד, ושם נצבעו על המטוס סמלי ח”א הצרפתי.
לאחר כמה ימים שהוקדשו לתיאומים, ישיבות עבודה וחזרות, החלה סדרת הניסויים ב-18 בפברואר 1963.סה”כ שיגר אגסי לעבר מל”טי המטרה שבעה טילי שפריר. חמישה מהם שוגרו כשהמל”ט טס בטיסה ישרה ואופקית, ושניים כשהוא מתמרן. מתוך חמשת הטילים הראשונים פגעו שלושה במטרה, ואילו השניים האחרים נפלו לאחר השיגור, ואז הוחלט להפסיק את הניסוי.
ממסקנות הניסוי עולה כי השפריר מסוגל לפגוע רק כשהוא משוגר מאחורי המטרה ורק אם היא טסה בטיסה ישרה ואופקית. כמו כן הוכח שעוצמתו של ראש הנפץ לא מספיקה.
סא”ל בני פלד סיכם את סדרת הניסויים במסמך שכתב ב-7 באפריל 1963:
| “יש לרכוש מיד מטרות נגררות, לרכוש ציוד צילום קרקעי מינימלי וכן ציוד רישום טלמטריה.יש לאמן מספר מתאים של אנשים להפעלת מערך ניסוי זה. עד להקמת מערך הניסוי יש לבחון את השיפורים שבוצעו או שיבוצעו בשפריר בזמן הקרוב נגד מטרות בפועל. הבא בחשבון הוא הלוז כפי שהוא מיוצר היום עבור צה”ל.2-3 קליעי מטרה מסוג זה יוכלו לתת תשובות מידיות על הצלחת השיפורים” |
