טעות אצבע,או “הפצצה המדלגת”-לזכרו של אל”מ יעקב אגסי ז”ל

יעקב אגסי היה מעמודי התווך של חיל האוויר החל מאמצע שנות החמישים של המאה הקודמת, במלחמת סיני (“מבצע קדש”), ועד אחרי מלחמת יום הכיפורים.

אחת מהגיחות המבצעיות הראשונות שלו הייתה תקיפה בעזרת רקטות ממטוס “אורגאן” של המשחתת המצרית “איברהים אל אוואל”. המשחתת הפגיזה בתותחיה את חיפה, וכתוצאה מהתקיפה נכנעה ועברה לשרת בחיל הים הישראלי. (הערת המערכת: עוד על תקיפת איברהים אל אוואל בכתבה נפרדת באתר)

במהלך הקריירה העשירה שלו היה אגסי מפקד טייסת 110 של מפציצי ה”ווטור”, מפקד בית הספר לטיסה ומפקד בסיס רמת דוד במלחמת יום הכיפורים. זאת לאחר שמפקד הבסיס הקודם ארלוזור “זוריק” לב נפגע ונעלם בים.

כששמעתי על מותו של יעקב אגסי נזכרתי בגיחה מיוחדת במינה במלחמת ששת הימים, שבה טסנו יחד ובה התרחש אירוע נדיר ביותר: “פצצה מדלגת”.

זה היה ביום השלישי למלחמת ששת הימים. חילות האוויר של מצרים וסוריה נמחקו כמעט כליל והשאירו לחיל האוויר הישראלי את העליונות האווירית בשמי המזרח התיכון. מטוסי החיל הופנו למתן סיוע לכוחות היבשה (זוכרים את התמונות של השריון והרכב המצרי הפגועים בהמוניהם, לאורך מעבר המתלה?).

רק איום אחד נגד חיל האוויר התחיל להופיע כבר אז ב-1967, במצרים: טילי קרקע-אוויר מדגם SA-2, שהמצרים קיבלו מהסובייטים. ההתעצמות המצרית בטילי ק”א הייתה אז רק בחיתוליה. היא הבשילה לאחר מכן במלחמת ההתשה וכמובן במלחמת יום הכיפורים.

טיל ה-SA-2 לא היה בעל כושר ניידות והמצרים הכינו כמה מחפורות ליד תעלת סואץ ובהן הוצבו הטילים. אחת מהן הייתה הסוללה ב”אל-מנייף”. המודיעין שלנו ידע על קיומה ושלח אותנו, שני מטוסי מיראז’ III של טייסת “העטלף” 119, לפגוע במרכז בקרת האש שלה במרכז המחפורת.

יעקב אגסי היה המוביל ואני “מספר 2” שלו. לכל אחד מאיתנו היו שתי פצצות בנות 500 ק”ג כל אחת שהיו תלויות מתחת לגחון המטוסים. ניווטנו את דרכנו לכיוון תעלת סואץ. לא היה אז GPS כלל! ניווטנו מעל לחולות סיני רק בעזרת המצפן, המפה והשעון.

לקראת המטרה האצנו למהירות גבוהה בשיטת התקיפה המוכרת לנו: דוהרים בגובה נמוך במהירות של 540 קשר (כ-270 מטרים בשנייה), לקראת המטרה מושכים מעלה בתלילות לגובה 6,000 רגל, מתהפכים וצוללים אל הסוללה בזווית של כ-35 מעלות.

עוד אנו ביעף ושנינו מגלים כי הסוללה ריקה! המצרים העבירו את הטילים הענקיים ואת קרון בקרת האש שלהם למקום אחר.

לא שחררנו את החימוש. יצאנו מהיעף, הסתובבנו וחזרנו לסיני, בדרך הביתה לתל-נוף לאורך ציר ה”ג’ידי”.

שקט ושלווה, ככל שניתן בעת מלחמה, טסים בגובה נמוך, כ-200 רגל, והנוף מדברי.

ואז, לפתע, אני רואה דבר מדהים: אחת משתי הפצצות הענקיות התלויות מתחת לגחון המטוס של אגסי משתחררת ונופלת מטה. היא מתקרבת לאדמת המדבר ולא מתחפרת בחול, אלא מדלגת למעלה!

כשהיינו ילדים שיחקנו בזריקת אבנים על מים – אם האבן נזרקת במהירות ובזווית שטוחה, היא מדלגת וקופצת מספר פעמים על פני המים עד שהיא מאבדת מהירות ושוקעת. כך היה גם עם הפצצה. במהירות שבה טסנו היא התנהגה כאבן המותזת ממשטח מים.

מול עיניי ראיתי את הפצצה מותזת כלפי מעלה, כלפי המטוס החולף מעליה. הייתי משוכנע כי מיד תתפוצץ מתחת לגחונו של אגסי ושזה יהיה סופו! בקושי הספקתי לצעוק לו משהו בקשר, אך לרווחתי הפצצה, שכמעט הגיעה בחזרה אל המטוס, שקעה מטה, לא דילגה פעם נוספת, נקברה ונעלמה בחולות.

רק אז דיווחתי לו על האירוע.

מה קרה? תחקרנו את המקרה: במקום ללחוץ באגודלו על כפתור השידור בקשר – הנמצא על המצערת, בידו השמאלית – לחץ אגסי בידו הימנית שלא בכוונה על כפתור שחרור הפצצות, הנמצא על ה”סטיק”. הפצצה השתחררה כמובן… למזלו של אגסי, מפסק המרעומים היה מופסק והם לא היו דרוכים, כך שלא התרחש פיצוץ.

(לחובבי ההיסטוריה: הבריטים השתמשו ב”פצצות מדלגות” במלחמת העולם השנייה. “פורצי הסכרים” של טייסת 633 הידועה).

המשך הטיסה הביתה היה שגרתי. אגסי זכה לטוס מאז עוד שנים רבות כטייס קרב ואחר כך פגשתי אותו פעמים רבות בטיסות כשהצטרף לחברת “אל על”.

יהי זכרו ברוך.