“מזל, לי זה קרה”

מהירות הנחיתה בכפיר היא 165 קשר לפני התיקון לרוח, והמהירות המירבית להוצאת מצנח עצירה היא 185 קשר. יותר מזה (ולפעמים גם פחות…) הוא היה ניתק. אבל החבר’ה נהגו להוסיף 5 קשרים לאישה ו -3 קשרים לכל ילד, וזאת היתה דרך די כמעט בטוחה להינתקות המצנח מהמטוס. אחרי הינתקות המצנח, הטייס היה קורא בקשר “רשת רשת רשת”, המגדל היה מרים את רשת הביטחון בסוף המסלול ואם לא עצרו לפניה, הטייס ומטוסו היו נכנסים לתוכה ונבלמים על ידיה – חוייה מפוקפקת ופגיעה לא קלה באגו.

*גוף ראשון – אני*

אני (“אני? אני את עצמי אני יודע, אני הייתי נוהג בתבונה, הגיל רבותי לא קובע, הייתי בוחר בזקנה”… – ז’ורז’ ברסאנס, בנאי, והגורילה) מעולם לא ניתק לי מצנח וגם לא נכנסתי לרשת. הייתי בא לנחיתה במהירות ‘הנכונה’, אבל לא הכרתי תיקונים לרוח אף ולמשבים, וגם חבריי לא הכירו…

*גוף שלישי – דומם* (ומשפיע)

בדרך ללשכתו של מפקד הכנף, לפני מסלול 27 ברמת דוד, ניצבה (עמדה בניצב למסלול) שדרת אקליפטוסים יפהפיה, שעציה גדלו עם השנים לגובה שאקליפטוסים בוגרים גדלים, וכולם אהבו את צילם ואת יופיים.

*האירוע – “יאצק נופל וקם”*

האירוע המתואר כאן התרחש אחרי שכבר היה לי ניסיון טיסה רב בכפיר, כולל השתתפות ב’מלחמת לבנון הראשונה”.

יום אחד הצטרפתי למסלול 27 וקיבלתי אישור נחיתה ברוח אף 15 עד 20 קשר. “מה איכפת לי רוח אף” חשבתי, “אני הרי טס בגוש האוויר והמטוס יציב ובטוח”.

טעות!

בגובה ‘השבירה’ איבדתי פתאום 10 ואולי 15 קשרים חיוניים והמטוס שקע בפתאומיות. למזלי היה לי ניסיון טיסה גם בקורנס. מהירותו בפיינל 150 קשר הייתה ‘עמוק’ בתחום ‘הניהוג ההפוך’, ולכן נהגנו לבלום את שקיעת הנחיתה שלו ע”י פתיחת מנועים.

בכפיר לא היה צורך לפתוח מנוע בנחיתה, מהירותו בנחיתה רגילה הספיקה ל’הצפה’ ע”י הגה הגובה, אבל באותו יום זאת לא היתה נחיתה רגילה. למזלי האינסטינקט הישן והטוב מימי הפנטום עדיין נשמר בי:

בזריזות של שחקן פינג-פונג ובו-זמנית הרמתי אף לגובה המרבי המותר (שמעליו משתפשף ה’סוט’ האחורי במסלול), פתחתי ‘יבש מלא’ (11,900 לב’ דחף), והשלמתי עם מר גורלי – חבטה קשה מאוד במסלול. למזלי המטוס היה טוב ממני, המנוע הגיב מהר, בלם את ה’נפילה’, והנחיתה הפכה לרגילה.

לא שמעתי מילה מהמגדל וזה היה סימן טוב. בחנייה הלכתי בשקט לבדוק את הסוט האחורי ואת העופרות (גלאי נחיתה כבדה) שבכני הנחיתה הראשיים, והבנתי שהיה לי מזל. בתחקיר בטייסת סיפרתי הכל. אמרתי שעשיתי כל מה שיכולתי ותיארתי את תחושת ההשלמה – שכבר אין דרך לתקן, אבל כיוון שלא קרה כלום, המשכנו כולנו בשלנו, כאילו באמת לא קרה כלום.

*סוף דבר*

שנתיים אחרי כן מפקד הכנף שבר באותו מקום שני כני נסע של מטוס F16 וצמרותיה של שדרת האקליפטוסים היפה קוצצו באכזריות… 🛩️