חדירה מהירה

ראינו הבזק.

נצנוץ שמש מגוף נע במהירות על רקע החרמון – ואז הוא נעלם.

לא ידענו אז, אבל היינו עדים לדקות הראשונות של אירוע ביטחוני דרמטי, כזה שייזכר עוד שנים – בארץ וגם מעבר לה.

בבוקר ה־11 באוקטובר 1989 יצאתי לתרגול ברמת הגולן, במסוק "להטוט" מטייסת 161 – טייסת מסוקי קוברה (צפע) ולהטוט, שמוקמה אז בבסיס פלמחים. לצידי ישב א', קצין התרגילים של הטייסת.

את תחילת דרכי כטייס מסוקי קרב עשיתי בטייסת 190, מיד לאחר מלחמת שלום הגליל הראשונה – טייסת שהפעילה רק מסוקי להטוט. כשעברה לבסיס רמון, ביקשה טייסת 161 להכניס את הלהטוט לשירות גם אצלה – כסייר מודיעין קל וזריז. הייתי אז בין אנשי הצוות שעברו יחד עם המסוקים.

באותו בוקר בגולן, הלהטוט שימש בתפקיד שונה מעט: "עיניים מעל" – שמירה על מסוקי הקרב שנעו קרוב לקרקע ובחשאיות, תוך מניעת התנגשות ביניהם.

שני זוגות של מסוקי קוברה פעלו באותו אזור – מעין משחק שוטרים וגנבים בגובה נמוך. זוג אחד ניסה להתגנב ולצלם מטרה מוגדרת, תוך שימוש במערכת כינון הטילים. הזוג השני נועד לאתר את ה"פולשים" וליירט אותם לפני שישלימו את משימתם. הבעיה הייתה פשוטה – כולם טסים נמוך מאוד, משתדלים לא להתגלות. כל פגישה מפתיעה בין שני מסוקים עלולה הייתה להסתיים באסון. לכן, מישהו צריך היה להשגיח מלמעלה. זאת הייתה משימתנו.

בסיום ה"משחק" הראשון, הצפעים טסו לתדלק במחניים. לנו עדיין נותר מספיק דלק, אבל כדי לחסוך – נחתנו בקרבת הגבול, עם מנוע פועל בסל"ד נמוך, ממתינים לשני הזוגות שייקחו חלק בתרגיל הבא.

נחתנו במרחק של כחצי קילומטר מהקו. פנינו מזרחה. החרמון התנשא לשמאלנו, במרחק גדול, ומאחורינו – קווי המתאר המוכרים של תילי הרמה: בראון, בנטל, אביטל.

ואז זה קרה. שנינו הבחַנו באותו הרגע – פס אור חד, החזר שמש מגוף נע, מהיר מאוד.

על רקע החרמון היה ברור שמדובר במשהו חריג. אולי מטוס סילוני. אולי מל"ט. מה שלא יהיה – הוא נע במהירות חריגה, בכיוון חד וברור: מסוריה לישראל.

הייתה זו חדירה. חדירה מהירה.

תוך שנייה, השקט בתא הוחלף בדריכות מלאה. הגברתי סיבובי מנוע, המראתי והתחלתי סיבוב חד, מנסה לשמור עליו בעין. אולי אצליח להעריך את נתיב הטיסה שלו. אבל הוא מהיר מדי. תוך שניות – המטוס מנמיך, נעלם.

אנחנו מדווחים בקשר:

"חדירה, מהיר, ממזרח למערב, בגובה נמוך".

הבקר שואל אם אנחנו עדיין בקשר עין.

"שלילי".

הוא מזעיק זוג מיירטים ומכוון אותם אל הנקודה בה נעלם המטוס. לא ידענו מה בדיוק ראינו.

אבל זמן קצר לאחר מכן התברר: מטוס מיג 23 סורי ערק לישראל, ונחת – בשלום, למרבה התדהמה – במנחת מגידו. מסלול קצר, לא מותאם למטוסי סילון. נחיתה כמעט בלתי אפשרית.

לימים, המטוס ההוא – המיג שראינו בחדירה – קיבל סיפור משלו, בעיקר בזכות חברי לקורס הטיס, עופר ספרא.

חיל האוויר פעל במהירות. שיירת כלי רכב ומשאית הובילו את המטוס מהמנחת בתהליך מתוח ומדויק, עד שהגיע לבסיס תל נוף. שם החל תהליך הלימוד, הניתוח והבנת היכולות. עופר, אז מפקד יחידת ניסויי הטיסה וטייס הניסוי הבכיר של חיל האוויר, היה האיש שנבחר להטיס את המיג.

טייס אחר מהרגיל – יסודי להפליא, חרוץ, בעל יכולת הטסה מדויקת וקר רוח. אך בעיניי, בעיקר – שקט ועניו. רחוק מהדימוי השחצני שמיוחס לעיתים לטייסי קרב.

הכרנו עוד מהשלב המכין בקורס הטיס, היינו באותה כיתה, ובהמשך גם טסנו אצל אותו מדריך בשלב הפוגה. לא תמיד הייתה זו חוויה קלה עבורי, ולעיתים חשתי תסכול – שוב ושוב התברר עד כמה עופר מצטיין, וכמה עוד נדרש ממני כדי להצליח. הייתה זו זכותו – והצלחתו – לטוס במטוס זר שלא הוכשר בו קודם לכן, ולהוביל את חקר ביצועיו של המיג.

—

לעיתים אני חוזר לרגע שבו התברר לי מה באמת ראינו באותו יום, ולשאלה שהטרידה אותי: האם הקריאה שלנו בקשר – שנעשתה ביושר, מתוך תחושת שליחות – סיכנה, בלי שידענו, מבצע עריקה חשאי? כמו המיג 21 ההוא, שערק מעיראק בשנות השישים עם מוניר רדפא? האם בלי כוונה חיבלנו במשהו גדול מאיתנו?

מאוחר הרבה יותר התברר שלא. על פי עדותו של בסאם עאדל, טייס המיג 23, הוא לא הכיר איש בישראל ולא תיאם את עריקתו עם אף גורם ישראלי. הוא סיפר כי פעל לבד, ממניעים אישיים – רצון לחיות במדינה דמוקרטית, והשפעת קריאה על ישראל.

אולם, העובדה שמטוס קרב סורי חדר לשטח ישראל ללא יירוט עוררה ביקורת, ובעקבותיה הוקמה ועדת חקירה לבדיקת האירוע. בוועדת החקירה בראשותו של תא"ל, ומי שעתיד להיות מפקד חיל האוויר, הרצל בודינגר, סיפר אופיר על שלב גילוי המטוס.

מהחקירה עלה שחיל האוויר הישראלי לא קיבל התרעה מוקדמת על כוונת העריקה. ולמרות שנשלחו מיירטים לא הגיעו בזמן אל המטוס החודר.  ואפרופו בודינגר — למדנו באותו בית ספר, "אחדות" בקריית מוצקין.

—

בסיור פרטי, לפני מספר שנים, ברמת הגולן, עברתי מדרום לרכס חרמונית – לא רחוק מאתר ההנצחה לחללי גדוד עוז 77 שנלחם בעמק הבכא ולמרגלות הר בראון. הנוף והגבעות, שם ניצבות היום שבשבות רוח, הזכירו לי את אותו יום בו ראינו את נצנוץ החדירה – רגע אחד קצר שבדיעבד, פתח חלון נדיר לעולם שמאחורי גבול האויב.

נצנוץ קצר וחדירה מהירה איפשרו לחיל האוויר וצבאות אחרים להכיר מקרוב את איום המיג הרוסי. אותו ניתן לראות כיום במוזיאון חיל האוויר בחצרים. אותו נצנוץ שחמק לרגע מעל החרמון הפך לזיכרון שאי אפשר לשכוח – תזכורת לאירועים שנראים קטנים ברגע התרחשותם, אך מהדהדים שנים קדימה.