המרפסת של טייסת 125 בשדה דב – לא עוד קצה של מבנה. היא נראית אולי כמו מרפסות אחרות של טייסות שנבנו בשנות השישים, אך בפועל הייתה לב פועם. מקום שממנו רואים הכול: את השמיים, את המפקדים, ואת הרגעים הכי אנושיים בטייסת.
בצידה האחד – חדר המועדון, בו אתה שוקע בכורסה המרופטת מקורדרוי, מסריחה מסיגריות אך עדיין מעניקה תחושת בית, כמעט חמימות.
בצידה השני – חדר התדריכים. שם פתחנו כל בוקר, שם סיכמנו את היום, שם דיברנו על מה שהיה ועל מה שצריך להשתפר. שורות הכיסאות בו סימלו גם את ההיררכיה: הדור הבוגר ישב מקדימה, הצעירים נדחקו לאחור.
כאשר עמדנו על המרפסת, נשענים בגבנו על קיר החדרים או יושבים על המדרגות, ראינו את כל המי ומי בצבא חולפים לנגד עינינו – מפקדים בכירים, קצינים, אורחים חשובים, בדרכם לחדר האח"מים לקראת טיסה צפויה.
המרפסת הזו לא נעלמה גם מהתיעוד – היא הופיעה בתמונות הרשמיות ובסרטי היחידה, והייתה נוכחת גם באירועים משעשעים שלא תמיד נרשמו בפרוטוקול.
אחת הדמויות הבולטות שחלפו שם הייתה האלוף בני פלד, מפקד חיל האוויר. לעיתים היה עוצר לרגע מול מרכז המרפסת וקורא אליו מישהו – חייל אקראי שעמד שם במקרה או פשוט חלף בין החדרים.
יום קיץ חם במיוחד. אני שם.
עם סרבל. בלי גופייה.
האלוף עוצר, מביט לעברי, וקורא לי.
אני מסתכל לצדדים. אלי? באמת אלי?
הוא מהנהן. אני ניגש.
הוא עומד מולי, ממש קרוב. שותק לרגע – ואז תופס ברוכסן הסרבל שלי.
הוא שואל שאלה. אני משיב, מנסה לשמור על פאסון.
אבל תוך כדי – הוא מעלה ומוריד את הרוכסן.
שוב. ושוב.
ולא נעים לי להגיד כלום. אני עומד שם, טייס צעיר שרק לא מזמן קיבל ממנו את הכנפיים בגאווה, ועכשיו מוצא את עצמו עומד מולו – כשהוא עסוק בתנועה מונוטונית של רוכסן שעולה ויורד.
בכל פעם – עוד קבוצה קטנה של שערות חזה נלכדת.
עוד צביטה קטנה. ועוד אחת.
והשיחה ממשיכה כאילו כלום.
כך, במשך מה שנראה כמו נצח, אני עומד שם, חצי מחייך, חצי מתכווץ, ולא מצליח להוציא מילה שתשחרר אותי מהמצב האבסורדי הזה.
מאז, אני מקפיד לטוס עם גופיית כותנה מתחת לסרבל.
לא בגלל התקנות – אלא בגלל הרוכסן.
ובעיקר: בגלל האפשרות שיום אחד, מח"א יחלוף שוב על המרפסת.
אשמח מאד אם תתרום את הסיפור לאתר טייסת 125, אני זה שפיתח וממשיך לפתח את האתר
הי אלכס.
מאשר
אבינעם
אלכס , הסיפור שלי וכפי שאישרתי למרקיע שחקים להשתמש בו , מאשר גם לך
חחחח, חזק