הסיפור הזה מתרחש בשנת 1981. אני בשלהי כהונתי כמפקד טייסת קדם-מכין ומפקד טייסת מתקדם סיור וקישור בבית ספר לטיסה . כאיש הצ"ח, נדרשתי לבצע כוננויות עבור טייסת האם שלי, טייסת 120. שבתות וחגים היו עבורי, כמפקד טייסת עסוק ורווק באותה עת, המועד המועדף ביותר לתרום את ימי הכוננות שלי לטייסת.
יום ראשון, 7ביוני 1981 ערב שבועות, אני בבית בכוננות שעתיים להמראה. מקבל הודעה טלפונית מגף מבצעים של הטייסת על טיסת ראם (בואינג 707 ) ארוכה, המתוכננת להמריא בשעות אחר הצהרים המוקדמות של ערב החג. אני מעדכן את הורי, שלא יחכו לי לארוחת חג, הם כבר רגילים. שם פעמַי לבח"א 27 בסיס חיל-האוויר בלוד, לקראת הטיסה.
כל אנשי הצוות מגיעים לטייסת, קוראים ביחד את פקודת המשימה,מכינים את הטיסה, מתכננים דלק, בודקים מזג אוויר, המכונן שלנו, חיים לוי, מוודא את מצב השמישות של המטוס עם הגף הטכני. תדריך משותף, אחנו שלושה טייסים על המטוס, כולנו קברניטים: רס"ן מרדכי שחורי, רס"ן אלי גור ואנכי. בטיסות ארוכות הטייסת מתגברת את הצוות, על מנת לאפשר לטייסים מנוחה וחילופי משמרות ליד הגאי המטוס.
המשימה מוכרת לכולנו, מ"א (מודיעין אווירי) בזמן אמת, ממסר (קשר,) דלק מלא, נתיב מתוכנן לאורך הגבול המזרחי של מדינת ישראל, מעל בקעת הירדן והערבה, מצפון לדרום, גובה 42,000 רגל, טיסת איסוף שגרתית כמוֹתה כבר ביצע כל אחד מאיתנו עשרות פעמים בשנים האחרונות.
ממריאים כמתוכנן, מעט אחרי השעה 15:30 לכיוון מערב, על מסלול 26 (המסלול הארוך ביותר בנתב"ג,) מטוס כבד מאוד, אנחנו עמוסים בדלק לעייפה, מגרדים את המטרים האחרונים של המסלול, מטפסים באיטיות לכיוון הים, מבצעים פניית פרסה רחבה שמאלה לכיוון מזרח ומטפסים ישירות לנתיב הטיסה, לאורך הגבול. בשמים תנועה אווירית עמוסה מעט יותר מהרגיל, בוודאי יחסית לערב חג, אבל עדיין לא משהו מאוד חריג שמושך את תשומת ליבנו באופן מיוחד.
המטוס עליו אנו טסים, ראם מספר זנב 117 , יצא מפס הייצור של חברת בואינג בשנת 1960 ושירת בחברת 'אייר-פראנס' עד לשנת 1976. בשנת 1978 עשה 'עלייה' לארץ הקודש, קיבל "תעודת זהות" חדשה 4X-JYX , התאזרח בישראל, ולאחר הסבה קצרה בתעשייה האווירית החל את שירותו בטייסת 120.
מזג האוויר נוח, השמים נקיים, אין עננים, הראות מצוינת. מגובה 42,000 רגל אנחנו רואים את כל מדינת ישראל כמו על מגש קטן. ממזרח – ממלכת ירדן עם מרחבי מדבר צהובים אין סופיים. במערב – ים תיכון רגוע. בצפון מבצבץ מעל קו האובך סבא חרמון עם שיירים אחרונים של שלג לבן בפסגתו.
אנחנו מציירים פסים לבנים ארוכים בשמיים, לאורך הגבול (פסי התעבות, כאלה שמטוסי סילון משאירים לפעמים בשמיים.) כל אחד יכול לראות אותנו בעין בלתי מזויינת. הרוח מסיטה את פסי ההתעבות מזרחה לתוך השטח של ממלכת ירדן.
מאחור, בתא הנוסעים, צוות גדול של טכנאים ואנשי מודיעין ירוקי מדים, בוהים במסכי מחשב, מקישים כל הזמן במהירות שיא על המקלדות שלפניהם, מתפעלים את המכשור שלהם במיומנות שמדהימה אותי כל פעם מחדש. הם מדברים ביניהם בשקט בקשר הפנים. הם שותפי סוד. כן, הם לרוב יודעים למה אנחנו כאן, בערב שבועות, במקום לחגוג עם המשפחה בבית, אבל לנו, הטייסים,אין קצה חוט – מה המשימה? אנחנו כבר רגילים, מספקים שירותי הטסה לפלטפורמות חיוניות לטובת משימות עלומות אשר לרוב לא נדע לעולם מהן.
הזמן חולף בעצלתיים. השמש כבר מתחילה לנטות מערבה אל הים שמחכה לה בקוצר רוח ובזרועות קרות. גם אנחנו כבר רוצים לסיים את הטיסה. מעט לפני השעה 19:00 מודיע לנו הבקר לפתע: "משימתכם הסתיימה, משוחררים לנחיתה, חג שמח." נחיתה חלקה בנתב"ג, עוד משימה הסתיימה בשלום, חג שמח. תחקיר קצר, מסכמים שלוש שעות ושלושים ושתיים דקות באוויר והביתה בשמחה רבה.
למחרת, חג שבועות, יום שני, שעה 16:00 אני כבר לא בכוננות, מאזין תוך כדי נסיעה לחדשות 'קול ישראל' הבוקעות הפעם מרדיו המכונית, בדרמתיות של ממש:
"ביום א,' 7 ביוני, יצא חיל-האוויר הישראלי לתקוף את הכור האטומי אוסיראק, ליד בגדד. טייסנו מילאו את משימתם בשלמותה. הכור נהרס כליל, כל מטוסינו שבו בשלום לבסיסם."
לפתע נופל לי האסימון. השתתפתי בתקיפת הכור העיראקי, יחד עם עוד 60 כלי טייס שונים שסיפקו למטוסי התקיפה מעטפת של הגנה, מודיעין, ל"א, ממסר קשר, מ"א, בקרה, הטעיה, מיסוך, גיבוי, וכוננות חילוץ והצלה.
אני עוצר לרגע את הרנו 4 שלי בצד הכביש, מעכל את הבשורה הגדולה, נרגע, ואומר לעצמי: "לא להאמין – הייתי שותף סוד שאינו יודע את הסוד"…
היה באמת חג שבועות שמח…
