אם זה מעניין את החברים, אני יכול לספר על קורותי במלחמת ההתשה. בחודש יולי 1970, שירתתי ב"ירוקים" ביחידה שכיום נקראת 8200. הייתי ״אחראי״ על סוללות הנ"מ
מצריות אשר הכינו מארבים לתוקפים שלנו ואיך התגברנו על כך….
וזוהי המורשת שלנו:
כידוע, מפה אווירית מחולקת למשבצות. המשימה שלנו היתה להאזין לתדרי הקשר של יחידות הנ"מ המצריות , לפענח את המשבצות ולדווח ל״בור״. כאשר פיענחתי איזו משבצת מקבלת פקודה ״חדל אש״, המשמעות היתה שמיירטים מצריים נכנסים לאותה משבצת, ולשם כוונו מיירטים שלנו על מנת להפיל את המיגים. כאמור, את זה דיווחתי במידי לבור…
כאשר המכ״מ המצרי גילה שמיירטים שלנו נמצאים בתוך המשבצת, יצאה פקודה שלהם ״ביטול חדל אש״ וכל הסוללות ״נעלו״ על המיירטים להפילם. אז הודעתי ל״בור״ פעם נוספת, שיצאה פקודה ״ביטול חדל אש״, וכך ״שיחקנו״ דקות רבות ב״חתול ועכבר״….
מהירות התגובה היתה מהירה כמהירות הסילון, ולא הייתי מסוגל גם לקלוט, גם לפענח וגם לדווח ל״בור", ואז קבלתי עזרה של חייל חיל האויר שכונה ״נח״א״ (נציג חיל האויר), אשר עמד מעלי ודווח אונליין לבור.
כל אירוע היה מנוהל בטלפון פתוח, דיווחתי מה אני מפענח וכותב, וכך זה נמשך דקות רבות. לאחר כמה דקות פתאום טפח לי החייל על הכתף , אם טפח פעמים, זה היה סימן ש-2 מיגים הופלו, אם 3 פעמים, סימן ש- 3 הופלו.
כך זה נמשך כל יום במשך שבועיים – שלושה, עד שהמצרים חדלו לשלוח מטוסים….
אתם מצליחים להבין איזה אחריות היתה על כתפי ובאיזה ריכוז עצום הייתי במשימה? אם אני טועה בפיענוח או לא מדווח נכון עלולים להפיל את מטוסינו …. ברוך השם שלא טעיתי ושמרנו על המטוסים וכך היה שיתוף פעולה פורה עם חיל האויר לתפארת מדינת ישראל.