אחד הראשונים: ג’ורג’ ברלינג ז”ל

קורות חייו:

ג’ורג’ פרדריק ברלינג נולד בדצמבר 1921 בוורדון, שבמחוז קוויבק, קנדה, למשפחה נוצרית אדוקה. הוא מעולם לא עישן ולא שתה. הוא היה תלמיד מתבודד וגרוע, אך כמעט לכל מה שהיה קשור לילדותו היה מכנה משותף: הרצון לטוס. הוא ביטא זאת ע”י ביקורים תכופים בשדה התעופה קרטייוויל, וע”י בניית דגמי מטוסים, שאותם ניסה למכור כדי לממן שיעורי טיסה. הוא התחיל ללמוד לטוס בגיל 14. בגיל 16 כבר ביצע את טיסת הסולו בגרייבנהארסט, שבמחוז אונטריו,לשם הגיע לאחר שסיים את ביה”ס התיכון.

הוא ניסה להצטרף לחיל האוויר הסיני, שנלחם ביפנים הפולשים, אך נעצר בארה”ב בשל כניסה בלתי חוקית, וגורש בחזרה לקנדה. לאחר מכן ניסה להצטרף לח”א המלכותי הקנדי, אך נדחה מיד היות ולא היה לו תואר אקדמי , ותמיד הייתה בליבו טינה לחיל בשל כך.

אך ג’ורג’ היה כמו סייח באורווה. קופצני, מלא באנרגיות ומחפש להיכנס לפעולה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, כבר צבר שעות טיסה רבות. עובדה זו הרשימה פקיד בקונסוליה הפינית במונטריאול, שם ניסה ברלינג להתגייס כמתנדב לח”א הפיני. אך היות וגילו היה פחות מ-21, נדרש אישורו של אביו. אך זה סירב.

באביב 1940 גייס חיל האוויר המלכותי הבריטי טייסים מנוסים בבריטניה. ידיעה על כך דרבנה את ברלינג, ובחודש מאי עלה על האוניה השוודית וולפראיסו, שהייתה עמוסה בחומרי נפץ ויעדה היה בריטניה. כשהגיעה האוניה לנמל גלזגו, התייצב ברלינג תוך שעות ספורות בבסיס ח”א המלכותי הקרוב. הוא היה כבר באקסטזה לשמוע שמקבלים אותו, אך נדרש להוכיח את גילו ולא הייתה לו כל הוכחה כזו. מתוסכל וכועס עלה על אוניה, שהפליגה בשיירה חזרה למונטריאול.

כשתעודת הלידה שלו שמורה אצלו היטב, חזר ברלינג לסקוטלנד בספטמבר כאיש צוות באוניה, והתגייס כמתנדב לח”א המלכותי, אך כטייס “סוג ב'” (רזרבה) וקיבל מספר אישי 1267053.לאחר שנה שלמה נקרא לשירות והוצב בטייסת 403 בדרגת סמל טייס. לאחר ארבעה חודשים הועבר לטייסת 41. בגיחתו השלישית מעל קלה שבצרפת, הפיל ברלינג את המטוס הראשון שלו: מטוס קרב גרמני מדגם FW-190. זה קרה לאחר שהתנתק מהמבנה בו טס מאחור, תפקיד שנשמר לטייסים הטירונים. יומיים אחר-כך עשה זאת שוב. במקרים רבים בהם הייתה לו הזדמנות ליירט מטוס אויב, שאותו תמיד ראה ראשון, עזב את המבנה. משמעת טיסה לא הייתה הסגנון שלו, ולכן הוא ננזף, הורחק ממרבית הטיסות המבצעיות, וחבריו לטייסת התייחסו אליו כאל מצורע. נחמתו היחידה הייתה טיסה במטוס הקישור של הטייסת מדגם טייגר מות. הוא ביקש העברה.בספטמבר 41 הוצב ביחידה לאימון מבצעי בבסיס הווארדן שם הושפע מהטייס המפורסם ג’ינג’ר לייסי והפגין כישורי טיסה מעולים.לאחר סיום האימונים קיבל את כנפי הטיס.

קרבות במלטה:

ב-7.6.42 עלה על נושאת המטוסים “איגל” בנמל גיברלטר. על האוניה הוטענו 32 מטוסי ספיטפייר דגם 5 חדשים, המיועדים למלטה. יומיים אחר-כך, המריא ברלינג מסיפון נושאת המטוסים לטיסה ארוכה ומסוכנת לכיוון האי הנצור. הוא הגיע בשלום לבסיס טקאלי, שהיה לא יותר ממסלול מאובק בלב האי. מיד לאחר שהמטוס נעצר, שלפה אותו מהמטוס חבורת מכונאים ללא כל גינוני טקס, ומיד החלו לחמש ולתדלק אותו. ברלינג ההמום הביט סביבו, וראה רק אבק, הריסות ומכתשי פצצות, ואנשים אומללים, שתלאות המלחמה משורטטות על פניהם. ברלינג הגיע למקומו הנכון.

טייסי ח”א המלכותי החשיבו את מלטה למקום ארור. תנאי המחייה והאוכל היו עלובים. היה מחסור בכל דבר, והבריטים ניסו נואשות לספק למלטה את הדרוש למגני האי האסטרטגי הזה. ח”א הגרמני והאיטלקי ניסו לפוצץ את האי לחתיכות. כל יום האי הופצץ וטייסי ח”א המלכותי נלחמו בגבורה. ברלינג אהב זאת. במיוחד את חוסר הרשמיות, שהייתה במקום. המקום כאילו נועד לברלינג. הוא התאים לתדמית ההיסטורית שלו: אי שעומד עם חרב בידו האחת וצלב בידו השנייה, והוא שמטיס ספיטפייר, יורק אש עם ספר תנ”ך בכיס. זה היה המקום בו סוף סוף פרש את כנפיו ובאמת הגשים את עצמו.

הוא צורף לטייסת 249, שעליה פיקד סטנלי גרנט, ולויטננט “לדי” לוקאס היה מפקד הגף שלו. רוברט מקנייר הקנדי, שפיקד על הגף השני, לא רצה את ברלינג אצלו, והייתה לו דעה קדומה עליו. ברלינג הוצב לטוס עם ידידו הטוב של לוקאס – ראול דאדו לנגלואה. לאחר חודש של טיסות מבצעיות לברלינג לא היה כמעט מה להציג. באחת משש טיסות הפטרול שביצע הפיל מטוס קרב גרמני מסוג BF-109. הוא חתך את זנבו בצרור אחד, אך משום שאף אחד לא ראה אותו מתרסק, קיבל ברלינג רישום לזכות כ”ניזוק”.

היום הגדול הגיע ב-6 ביולי 1942. ברלינג היה חלק ממבנה של שמונה ספיטפיירים, שיירט שלושה מפציצי קנט איטלקיים, ושלושים מטוסי מאקי שליוו אותם. הספיטפיירים צללו אליהם מגובה 22,000 רגל כשהשמש בגבם. ברלינג ריסס מפציץ אחד בכדורים, ורדף אחרי מטוס קרב שצלל מטה בניסיון להימלט. ברלינג תפש אותו בגובה 5,000 רגל, ובשני צרורות קצרים השיג פגיעה מדויקת. כשחזר לטקאלי מצא את מטוסו מחורר מפגיעות קליעים. מאחר שהיה זה יום הטיסות שלו, במשימתו הבאה והשלישית לאותו יום-פטרול עם שלושה טייסים אחרים, שבר מבנה של שני מפציצי JU-88 ועשרים מטוסי BF-109. הוא רדף לבדו אחרי מטוס קרב גרמני, ומשהפילו, זכה לתואר “אייס” (אלוף הפלות), אך הושפל ע”י חבריו בגלל צורת טיסתו, וחגג את התואר לבדו.

לאחר כל גיחה מוצלחת, תעד ברלינג את המידע על הפלותיו במחברתו השחורה. הוא ניתח אותו, והמציא סט של נוסחאות וגרפים, שבהם היו מהירויות של מטוסים וזוויות. מידע זה שירת אותו כדי להפוך (גם בעיני מתחריו) לטייס ירי ההיסט הטוב ביותר שיכול היה להיות. חישובים מתמטיים אלו, ביחד עם ניסיונו הרב, הוכיחו את מסירותו הרבה למדע ההריגה. הוא היה פנאטי כשדובר על תותחי מטוסים, וחבר לחמשי הטייסת יותר מאשר לחבריו הטייסים. היות ולא שתה, ודיבר ללא הפסקה על ירי והפלות, טייסים אחרים התרחקו ממנו. כשהמתין להזנקה, תמיד בדק את תותחי המטוס שהוקצה לו. הוא היה אובססיבי לכך. באותו זמן שלא היה מודאג לגמרי בקשר לנוחיותו האישית ולבריאותו, וכן למשמעת, הוא היה נחוש מאד לטוס במשימות מבצעיות. שלא כמו אחרים, מעולם לא התלונן על ישיבה ממושכת בתא הטייס בהמתנה להזנקה. הוא לא היה מוטרד, ולא סבל מהשמש ומריחות הקורדיט, הגלייקול הגריז ולעיתים השתן, שהיו במטוסים.

עד 11 ביולי 1942 הפיל ברלינג שני מסרשמידט BF-109,שלושה מאקי MC-202, והייתה לו הפלה אפשרית של מטוס BF-109 נוסף, ועוד כמה ניזוקים. ב-14 ביולי, כשטס לבדו בגובה 30,000 רגל, תקף מבנה של מטוסי BF-109 ומאקי MC-202. מטוסי האויב הבחינו בצלילתו אליהם ופיצלו את המבנה, נתנו לו לעבור וסגרו אחריו. מצד ימין היו מטוסי המאקי. ברלינג פנה אליהם בניסיון להתחמק ממטוסי המסרשמידט. הוא נלחם על חייו ונעזר בכל התמרונים שידע. כשנוקב מטוסו מכדורים שנורו מאחור, נקט באחד מהתמרונים הייחודיים לספיטפייר: אם הותקף הספיט מאחור, משיכה חזקה של הסטיק “ברזל בברזל” הייתה גורמת להזדקרות אלימה, להפיכת המטוס ולסחרור. התמרון היה מהיר וקשוח, ונתן אפשרות מצוינת להימלטות. טריק נוסף שבו השתמש היה פניית מאזנות בו אתה בועט בהכל (מוט היגוי והגה כיוון) לפינה. במצב כזה המטוס מתהפך, ואז צולל כאבן.

ברלינג נחת בטקאלי במטוסו המנוקב, ועם רסיסים בעקבו. הרופאים הוציאו אותם, וברלינג חזר לטיסה בבוקר שלמחרת, והפיל שני מטוסי MC-202 למימי מפרץ סיינט פול.

היום הגדול הבא היה ב-27 ביולי. ברלינג נטל חלק בירוט מתקפה אווירית גדולה על מלטה, שבה נטלו חלק מפציצי JU-88, המלווים במטוסי BF-109 ומאקי. הוא הפיל את הטייס האיטלקי פלריו גלי בן ה-25, שהנחית את מטוסו הבוער בשדה זרוע סלעים, ונאסף ע”י אנשי האי שהסגירו אותו (בחיים) לשלטונות. הוא היה היחיד שניצל ממתקפתו של ברלינג, שהשמיד עוד מטוס מאקי ומטוס BF-109, ועוד זכה לעוד הפלה אפשרית של מסרשמידט. מאחר ומסלול השדה בטקאלי היה זרוע מכתשים, נחתה טייסתו של ברלינג בשדה לוקה, ולאחר חימוש ותדלוק מהירים המריאו שוב – הפעם לירוט מבנה שכלל 20 מטוסי BF-109. ברלינג רדף אחרי זוג שנפרד מהמבנה, והפיל את שניהם. יומיים אחר כך הפיל עוד מטוס קרב גרמני. לאחר חודשיים על האי צבר 16 הפלות ודאיות, אחת אפשרית וארבעה מטוסי אויב ניזוקים.

ב-8 לאוגוסט 1942, לאחר שהחלים ממחלה שתקפה אותו, הופל ע”י מטוס קרב גרמני ונחת נחיתת ריסוק בשדה. זו הייתה ההתרסקות השלישית שלו, והוא יצא משלושתן ללא שריטה. השבועות הבאים חלפו ללא אירועים מיוחדים, חוץ מהגעתם של שרידי שיירת אספקה (מבצע “פדסטל”) עם אספקה שהייתה כה נחוצה באי. בין האניות הייתה המיכלית “אוהיו”, שלכבודה המריא ברלינג, וביצע תרגילי אווירובטיקה מעל לרחוב הראשי של ואלטה הבירה. בסוף אוגוסט נזקפה לזכותו הפלה משותפת של מפציץ JU-88, שהופרד מליווי מטוסי הקרב שלו.

ה-14 באוקטובר היה יום טיסה נוסף שלו. חמישים מטוסי קרב ושמונה מפציצים טסו לכיוון האי. לקראתם הוזנקו שתי טייסות מלאות של ספיטפיירים. ברלינג הפיל מפציץ JU-88 ושני מטוסי קרב BF-109, אך שכח להגן על זנבו, ובזמן שדלק אחרי הקורבן הבא שלו, חורר הספיט שלו בפגזי תותח ואיבד גובה של 16,000 רגל. כשהוא פצוע בסנטרו, ברגלו ובעקבו, ובהכרה מעורפלת,הצליח ברלינג לנטוש את המטוס ולפתוח את מצנחו. הוא בילה בבית החולים במשך השבועיים הקרובים, וקיבל את אות השירות המצוין. נאמר לו לארוז את חפציו כדי להישלח הביתה להחלמה. הוא הזדעזע מכך, מפני שהיה עושה כל דבר כדי לחזור ולטוס. בזמן מסיבת הפרידה שערכו לו, הוא הודיע שהיה מוכן לטוס אפילו עבור הגרמנים, העיקר לא להיות אסיר או לא לטוס כלל.

הקריירה שלו במלטה נעצרה, לאחר שהפיל 27 מטוסי אויב. ראוי גם להזכיר, אם כי לא ניתן להוכיח בכתובים, שכמעט בכל ניצחון שלו, ברלינג איבד את מס’ 2 שלו, וטייסים מנוסים סרבו לטוס איתו. מאוחר יותר הודה, שירה בטייס גרמני שצנח ממטוסו הפגוע, וגם יוחסה לו הטבעת צוות של מפציץ שהיה בסירת ההצלה שלו.

בערך בזמן שהעיתונות החלה לכנותו “באז”, חיכו לו בקוצר רוח בקנדה. בדרכו הביתה שרד התרסקות נוספת, הפעם של מטוס ליברייטור, שלקח אותו לגיברלטר. רק הוא, טייס נוסף ממלטה ונוסע נוסף שרדו. הוא אושפז באנגליה לאחר שלקה בהלם וזיהום בפצעיו.

כשחזר לביתו התקבל כגיבור. התקשורת רדפה אחריו והוא נתן ראיונות רבים. לאחר חופשת החלמה נשלח חזרה לאנגליה לתפקיד של מדריך טיסה. המוניטין שלו קידם אותו, אך ח”א המלכותי הפגין חוסר רצון לשלוח אותו לחזית. הוא רצה נואשות לחזור לקרב וביקש בעקביות להיות מוצב בטייסת מבצעית. ח”א המלכותי סירב באופן עקבי ולבסוף, בספטמבר 1943 הועבר לחיל האוויר המלכותי הקנדי ולטייסת 403 (כנף 127), שהטיסה מטוסי ספיטפייר 9. מלאכתו העיקרית שם הייתה ללמד טייסים צעירים איך לירות, אך טס גם בגיחות מבצעיות, והמשיך להיות ברלינג. בזמן גיחה אחת מעל צרפת, תודות לכושר הראייה המופלא שלו, איתר מטוס קרב של האוייב, נטש את המבנה, הפיל אותו, וחזר לשדה התעופה עם הטייסת. כשדיווח על ההפלה, מפקדו קיבל הלם: לא רק שברלינג לא הודיע שהוא “הולך” על המטוס שאיתר, אלא נטש את מקומו במבנה ובכך חשף את האחרים לסיכון גבוה יותר.סרט מצלמת הירי שלו, כשפותח הראה בבירור מטוס FW-190 גרמני מתפוצץ.

ברלינג לא יכול היה לקבל את מיקומו בשורה האחורית, שם לא העריכו אותו מספיק. הוא קודם רק לדרגת סגן טייס מפני שהיה אחראי למטוס הטייגר מות של הטייסת. מפקד הטייסת נעשה מטרה לפעולות עוינות מצידו. הוא הפר פקודות, ובעזרת המטוס ביצע מופעי אווירובטיקה רבים. התוצאה הייתה שהוא הושם במעצר בית, אך עדיין היו אנשים שרצו לעזור לו. בנובמבר 1943 הועבר “באז” לטייסת 412, שהייתה מוצבת בביגין היל, אך במהלך גיחות חדירה רבות שביצעה הטייסת מעל שמי אירופה לא הפיל דבר והמשיך להיות זאב בודד. בדצמבר 1943 זכה בהפלתו האחרונה – מטוס FW-190 גרמני, ואז הגה תכנית להקמת קרקס אווירי משלו עם מטוסי מוסטנג ארוכי טווח. הרעיון היה לאסוף כמה טייסים מרירים כמוהו, לטוס מעל ליבשת ולהפיל כל מה שזז. למרות שעשה לרעיון הרבה יחסי ציבור, הפרויקט שלו לא זכה לתמיכה. ברלינג שב לקנדה בתאריך 30.4.44 הגיע לשם ב-8 במאי ושוחרר משירות ב-16 באוקטובר 44.

לאחר המלחמה, טייס מח”ל:

לאחר המלחמה היה ברלינג איש מבולבל, מרדן, עקשן, לא יציב, לא קונבנציונאלי, עם הרגלים מוזרים ולפעמים חשודים. כשהגיעו אליו ידיעות אודות היהודים, המחפשים טייסי קרב לשעבר, כמעט השתגע. למרות שלא רצו בו בתחילה, גויס לשירות כטייס מח”ל כדי ללחום למען המדינה שבדרך. דרכו לארץ ישראל עברה באיטליה כחלק ממבצע חשאי להעברת מטוסים ארצה. הוא התגורר זמנית בשדה התעופה אורבה שליד רומא.

באורבה היו שלושה מטוסי נורסמן, שנרכשו מעודפי הצבא האמריקאי בגרמניה, והיה צריך להטיסם ארצה ע”י טייסים מתנדבים. המטוסים הוכשרו לטיסה ארוכת טווח ע”י הוספת מיכל דלק בתאי המטען שלהם. ב-20 במאי 1948 בחנו טייסי המח”ל את כשירות הטיסה של המטוסים הללו. לאחר שמטוס הנורסמן שסומןNC79821 (מס’ יצרן 527, מס’ חא”א 44-70242) הוכרז כשיר לטיסה, ביקש לאונרד כהן לבצע טיסת הסבה למטוס גם לברלינג. ברלינג ביצע כמה יעפי Touch & Go, ובעת שהיה במקביל למסלול ובגובה 560 רגל ביצע גישה לנחיתה הנקראת Fighter Approach, כלומר פניה לצלע עם הרוח עם הטיית כנף בזוית 45 מעלות. כנראה שתוך כך נזלה כמות גדולה של דלק ממיכל ההעברה ובמטוס פרצה אש. המטוס הזדקר והתרסק כשכולו בוער. ברלינג ולאונרד כהן נספו. מאז ועד היום הועלו כמה סברות לגורם התלקחות המטוס. האחת סברה כי ניצוץ (Backfire) מהמנוע הצית את הדלק, שנשפך בתא המטען. לפי סברה אחרת, הייתה זו חבלה של סוכנים ערבים, שבאה כנקמה על טיבוע ספינת הנשק “לינו”, שהובילה נשק לסוריה.

ברלינג וכהן נקברו תחילה ברומא. כהן בבית הקברות היהודי וברלינג בבית הקברות האנגלי לאמנים ומשוררים. משפחתו של ברלינג ביקשה שעצמותיו יובאו לקבורה בישראל. הבקשה נענתה, ולרומא יצא מטוס דקוטה 1408 של חיל-האוויר הישראלי, שהמריא מעקרון ב-4 בנובמבר 1950. המטוס נחת ברומא לאחר 5 שעות, וארבעה ימים אח”כ המריא ארצה. ברלינג וכהן הובאו לקבורה בבית העלמין הצבאי בחיפה ב-9 בנובמבר 1950. ברלינג נקבר בחלקה שהוקצתה לכל אנשי המח”ל, שנפלו במלחמת השחרור. השניים גם קיבלו דרגות “פקד טייס”.

עיתון “הארץ”,גליון 10 בנובמבר 50