שבוע ניווטים ראשון
| את שבוע הניווטים הראשון עשו החניכים בסביבה הציורית והמקסימה של הרי בואכה ירושלים ויישובי לכיש. שיירת המשאיות שהובילה אותם על ציודם מחצרים פנתה בשער הגיא ימינה ועצרה ליד מסילת ציון. לפניהם היו חמישה ימים של מסעות וניווטים, ביום ובלילה. מכיוון שזה היה השבוע הראשון של המסעות, והניווטים היו לימודיים, בכולם ליוו אותם המד”חים. בשביל ד’ , עצם “הטיול הרגלי” במקומות היפיפיים הללו היה “סיבה למסיבה”. ד’ לא הכיר את המקומות האלה, ולבטח את מה ששכן מעבר לצדי הכביש ירושלים – תל אביב… מראה ההרים המיוערים, השדות החרושים, המטעים והכרמים, החורשות והחורבות שהאזור הזה כל כך עשיר בהם, היו בשבילו תגלית מרעננת, שהשכיחה את כאבי הרגליים מההליכה המרובה. עד כדי כך אהב ד’ את מה שראה, שלא שם לב מספיק למה שהמד”ח היה מסביר ומלמד… עד שהמד”ח שם לב והחליט לבדוק מה ד’ זוכר ממה שהוא הסביר אל שימוש במצפן, שקף הניווט והמפה בקני מידה שונים. ד’ נאלץ לאלתר על המקום כשכל הכיתה מסתכלת עליו בפליאה ומחכה לראות איך יגיב המד”ח על שיטת הניווט החדשה שנולדת לו מול העיניים… הסתבר שהמד”ח קיבל את זה די ברוגע…ד’ יצא מזה קל עם איזשהו עונש לא משמעותי, ועם לקח חשוב להמשך… מזג האוויר בשבוע ההוא היה בעדם– בתחילת דצמבר של אותה שנה ענני הגשם עוד לא הגיעו ארצה, השמש הייתה חמימה ונעימה, הלילות קרירים אך יבשים, ללא משבי רוח משמעותיים… החניכים צעדו מאזור מסילת ציון אל מערבית לבית שמש, עברו ליד תל עזקה ועל פני עמק האלה, והמשינו אל מול מערות בית גוברין, ליד לכיש לכיוון דרום מערב, עד שהגיעו בצהרי יום חמישי לתל קשת, דרומית לקרית גת, צמוד למושב אחוזם. בלילות ישנו בחניונים מאולתרים – ישר בשקי שינה, בלי אפילו להקים את אוהלי הסיירים שלהם, אכלו מנות קרב ומה שהרס”ר שלהם, יפרח, היה מארגן מהבסיס או ממחנות שעברו לידם. כמובן שהיו שמירות על חניון הלינה, הקפצות לילה ותורנויות לעזרת הרס”ר. אבל זה לא נורא בהשוואה לתורנויות המטבח של חצרים… זה היה כמעט טיול גדנ”ע באורך של כ-60 קילומטר – עד שהם הגיעו לתל קשת… כשהכיתות החלו להגיע אחת אחר השניה אל מרגלות התל, שמו החניכים לב שהאוטובוסים או המשאיות שנועדו להסיע אותם חזרה לבסיס, לא נראו כלל בשטח. כל מה שהיה שם היה טנדר ה-D-200 של טייסת המכין ומשאית עם ארוחת הצהריים ועוקב המים. כמובן שיפרח כבר היה בחניון ודאג לחלוקת המזון ומילוי כל 6 המימיות במים שהיו לכל איש. הדבר השני שבישר שיש להם “הפתעה בדרך” הייתה ערמות העננים שהופיעו להן מדרום מערב ללא התראה (עבורם לפחות). ערמות העננים הלכו והתעצמו אל מול עיניהם וכשסיימו את המנוחה, היו העננים גבוהים מספיק כדי להסתיר את השמש שכבר החלה לפנות מערבה. אבל לגבי ההפתעה האמיתית התבשרו כשבתום “מנוחת” הצהרים באה הפקודה להסתדר. דובי, מפקד טייסת ה”מכין” שלנהם, בהסתכלו עליהם בעיני התכלת העמוקות שלו ובלי שום שמץ של התבדחות, הודיע שעד עכשיו כל השבוע עסקו ב”אוננות” ולכן עכשיו כל הקורס יעשה את דרכו חזרה לבסיס במסע רגלי מזורז. את הבשורה הזו קיבלו החניכים בהלם קל, למרות שניסו לא להראות את זה… המד”חים עברו בין הכיתות ווידאו את התאמת החגור, מילוי המימיות וכיוצא בזה. אצל חלק מהחבר’ה לא הכל היה שפיר, וכמה כיתות, כולל שלהם, נשלחו בפקודה המפורסמת “תוך 30 שניות הייתם שם וחזרתם” אל פסגת תל קשת. אך כמו כל דבר, ההתארגנויות האחרונות הסתיימו ושדרת המסע שלהם יצא לדרך בשביל עפר לאורך הכביש תל אביב – באר שבע. אבל הם לא היו היחידים שהחלו בפעילות מעשית באותה השעה… גם הגשם החורפי החליט שזה היום שלו… ערמות העננים היפים, שצפו בהם החניכים בהתפעלות בעת מנוחת הצהריים שלהם, התפתחו למפלצות ענק, שראשם סדן לבן הפונה צפונה ותחתיתם כחולה כהה וכבדה כעופרת נעה מזרחה. כעבור חצי שעה מתחילת צעדתם של החניכים החלו לפתע לנשב משבי רוח עזים וגשם זלעפות של סערת החורף הראשונה החל להכות בהם ממעל. כמובן שהם המשיכו ללכת כאילו הגשם לא היה קיים. וזה די הצליח להם בחצי השעה הראשונה של הסערה. אחר כך אבק דרך העפר עליה צעדו הפך לבוץ דביק והדרך עצמה לביצה. זה עדיין לא הפריע להם או למפקדיהם. הטור שלהם המשיך בצעדה מזורזת שאת קצבה קבעו המד”חים בוגרי הסיירות. גם הגשם לא וויתר… מים ירדו מהשמים בטיפות גדולות שפגיעתן בקרקע הייתה דומה לפגיעת חצץ… על פני השלוליות שנוצרו חיש מהר על קרקעות הלס והחרס היה נדמה שהמים רותחים – פניהם געשו מפני פגיעת הטיפות הכבדות והמון רב של בועות בגדלים שונים כיסה אותם. השלוליות חברו ביניהם ויצרו זרמים שחיפשו להם מקומות נמוכים, והחלו למלא רגבים בשדות ותעלות שרובן עד כה לא בלטו כלל… עד מהרה העפר הפך לבוץ, השדות שלאורך מסלול הצעדה שלהם הפכו לביצה… הניסיון לצעוד בשולי דרכי העפר הפך לניסיון לשמור שיווי משקל ולא להחליק על הדשא הרטוב והחלק. עד מהרה הם עברנ לשולי הכביש ת”א-באר שבע… בינתיים דעך אור היום תחת שכבת ענני הסערה וחשכת הערב כיסתה את כל הסובב אותם… התאורה היחידה והסוראליסטית משהו, הייתה באה מהמכוניות החולפות בכביש. נהגים אמיצים שהעזו לנסוע במבול כזה בקטעי הכביש הישן והמפותל שקישר בין קריית גת ובאר שבע, לבטח היו מופתעים לראות טור של חיילים הצועדים בתוך מסך הגשם. מדי פעם הם היו עדים לתאונות – הגשם היה כה חזק, שהכביש כוסה בשכבת מים שהתערבבה עם האבק שהיה עליה והפכה לחלקה מאוד, כל כך חלקה שהפתיע כמה וכמה נהגים שחלקם לא הצליחו להתגבר על ההפתעה ונעצרו בעץ השולי הדרך. למזלם בלי פצועים קשה או הרוגים – לפחות מול עיני החניכים הצועדים… הגשם שירד ללא הפסקה השפיע לא רק על מה שהיה מתחת לרגליהם, אלא גם על מה שהיה עליהם.. כל מה שלבשו עליהם נרטב עד לחוט אחרון. המדים, הגופייה והתחתונים היו ספוגים במים, וטיפות הגשם שהמשיכו ליפול ממעל זלגו מהשיער הרטוב מתחת לכובעים, דרך הצווארון והמדים לאורך הגב, החזה והרגליים… עד מהרה החלו הגרביים להיספג במים, לאבד את צורתן ולהתקבץ בתחתית וקדמת הנעליים. כל זה גרם לשפשפות ויבלות שהחלו לתת את אותותיהם. כל צעד נהיה כואב וקשה מקודמו. כל מה שלבשו הפך לכבד כפליים מהמים הספוגים וכל מטר נוסף של מסע דרש מאמץ הולך וגובר… למרות כל זה מפקדיהם לא האטו את הקצב – היה נראה שהם רוצים לסיים את החוויה הזו כמה שיותר מהר, ומכיוון שלהפסיק את המסע לא בא אצלם בחשבון, הפתרון היה ברור – ככל שיצעדו מהר יותר זה, יגמר מהר יותר. והחניכים המשיכו לצעוד בקצב שרוב הקורס היה יכול לו עם הפסקות מעטות בלבד לשתייה ומנוחה… כעבור כמה שעות החל להתברר מי בקורס ה-“קטרים” ומי ה-“נגררים”. ה”קטרים” הלכו בראש הכיתות שלהם, שמרו על הקצב של המד”חים ו”גררו” אחריהם את המתקשים לצעוד. תכופות ה”נגררים” היו מתחברים פיזית ל”קטרים” – תופסים בחגור, משלבים ידיים – וממשיכים כברת דרך קדימה, עד המנוחה הבאה או עד שרגעי חולשתם עברו. מעטים מאד מהנגררים וויתרו מרצונם ונאספו ע”י הקומנדקר שנסע במאסף. רבים מאלה שהתקשו במסע ניסו ללכת כל עוד גופם אפשר להם, וכשגופם למרות רצונם סירב להמשיך, הם פשוט היו מתעלפים תוך כדי הליכה… לעתים, כשלב מקדים למצב זה, היו אנשים נרדמים בהליכה. כשד’ ראה את זה לראשונה, היה די מופתע – פתאום שכן שלך לצעדה מפסיק להגיב, לענות לך, אבל ממשיך לצעוד באותו הקצב והכיוון. כשאתה מסתכל לו על הפנים אתה רואה עיניים סגורות או מפוקסות “לאינסוף” קדימה עם הבעת הפנים ריקה. בפעם הראשונה זה די מפחיד… אחר כך אתה לומד מה לעשות במצב כזה – לתפוס את הבחור לפני שהוא נופל ולנער אותו ממצבו. בסביבות השעה שמונה בערב הגיעו לצומת אשל הנשיא, ואז הסתבר שהתוכנית המקורית הייתה “לחתוך” משם לשערי הבסיס בקו ישר, אבל לעשות את זה במסע אלונקות… בנקודה זו כבר נראו החניכים די עצוב – רטובים עד לשד העצמות, עייפים מהמרחק שעברו החל מהבוקר, דואבים משפשפות ויבלות, ועם שרירי הליכה “מכווצים”… אחר התייעצות קצרה החליט מפקד הקורס לשנות את התוכנית המקורית. במקום לחתוך דרך אדמות הלס הבוציות והוודאיות שנהפכו לנהרות, החליט “לוותר” להם ולהמשיך את המסע לעבר צומת חצרים לאורך הכביש המוביל לבאר שבע. בלי האלונקות… מה שגרם להחלטה היה לא כל כך עצם מצבם של החיילים, אלא הסכנה לשקוע בבוץ בלתי עביר או להיתפס ע”י השיטפון הידוע לשמצה במקומות האלה… החניכים קיבלו את הבשורה בהתרוממות רוח מסוימת – נהיה ברור שעוד שעתיים וזה נגמר… כשהמנוחה הסתיימה התחלו לצעוד הלאה במרץ של סוסים שהחלו להריח את קרבת האורווה.בצומת חצרים כבר חיכו להם כמה משאיות שבכמה “נגלות” העבירו את כל מי שנשאר על הרגליים לבסיס. שם ציפתה להם הפתעה נוספת – אפילו שתיים. נעימות לשם שינוי. דובי העמיד אותם תחת הגשם שעדיין המשיך לרדת במגרש המסדרים של ביה”ס לטיסה. לאחר תרגילי שחרור הוא הודיע להם שבגלל הגשם המסע המזורז הזה היה קשה (כאילו לא ידעו את זה..), יותר קשה ממה שתוכנן (טוב לדעת…), ושעמדו בו בכבוד (יופי! זה משמח…) שהמסע כזה הוא ברמה של סיירות (זה כבר התחיל להית מעניין…) ושמכיוון שעמדו בכבוד במבחן הקשה הזה, כל הקורס מקבל פרס (או-פה-נה! זה כבר מאוד מעניין!) – יציאת שבת (הידד!!!) לאחר שיעבור את מסדר הרס”ר למחרת בבוקר (רק זה? בקלי קלות!!!). אחרי כן הודיע יפרח שבחדר האוכל של הבסיס מחכה להם ארוחה חמה, ומצב רוחם של החניכים עלה עד לשמיים למרות שמצבם הגופני היה ירוד ודואב… את הלילה ההוא כמעט ולא ישנו… בהתחלה התנפלו על האוכל החם… אחר כך על המקלחות… ולבסוף, כבר קרוב לזריחת השמש התחילו לארגן את “מסדר המפקד” הראשון שלהם במכין. הם ידעו שיפרח קפדן ושיבדוק כל דבר קטן כגדול. הם ידעו גם שהפרס שקיבלו מדובי היה נדיר – אף קורס לפניהם עוד לא קיבל ממנו כזה פרס בשבוע ראשון של המסעות, והציפיה להפתעה בבית מחופשת השבת הבלתי צפויה חיממה את הלב. יחד עם זה היבלות והשפשופים שכולם סבלנו מהם האטו את קצב הניקיונות וההכנות למסדר המפקד. לבסוף הכל היה מוכן – חדרי הפריקסט היו נקיים, המיטות והארוניות האישיות מסודרות, הנשק נקי, השירותים מצוחצחים והשטחים הציבוריים שבאחריות הקורס מגורפים ומאורגנים לדוגמא. כך לפחות חשבו… עד שבשמונה בבוקר בא יפרח והפך עליהם את עולמם בהכרזה שאת מסדר המפקד לא עברו, לכן אין יציאות הביתה עד שיעברו מסדר נוסף שנקבע לשעה 14:00… אחרי שגמרו להתאכזב ולהתרגש מ”רוע המזל” ולקלל את יפרח על קפדנותו ה”ייקית” (למרות שיקה הוא לא היה כלל ועיקר), למרות כל כאבי השרירים, היבלות והשפשופים התנפלו החניכים מחדש על המגורים שלהם והטריטוריה שבאחריות חניכי המכין.זה היה ברור: או שיעברו ויקבלו את יציאת השבת המיוחלת,או שיפספסו אותה… הפעם עברו… ובשעה 15:30 ה”צפוניים” שביניהם (זאת אומרת מי שגר צפונית לנתניה) קיבלו “פסים” ורצו לתפוס הסעה מהבסיס לצומת חצרים – זה היה הצ’אנס האחרון שלהם לתפוס תחבורה ציבורית ולהגיע הביתה לפני כניסת השבת… ד’ והירושלמים עזבו את שערי הבסיס מאוחר מדי בכדי לתפוס את האוטובוס הישיר האחרון מבאר שבע לבירה, ונאלצו להגיע ב”טרמפים” שונים לצומת מסמיה. שם, בכוחות אחרונים ולמרות הכאבים, עמדו כבר די מיואשים – השמש כבר שקעה, החשיך, אך מכוניות שנוסעות לירושלים מעטות ונדירות… והנה, כשהשעון כבר מראה שעה שביעית, פנה אוטובוס אגד מכיוון דרום לכיוון ירושלים.ללא מספר קו… פנה ונעצר בטרמפיאדה… כלא מאמינים לזה שיכול לקרות נס הם ניגשו אל הדלת הקדמית ושמעו – “לירושלים! תעלו! בחינם!” מסתבר שזה היה אוטובוס אגד שהיה בקו לירושלים והתקלקל בדרך. כל הנוסעים הועלו על אוטובוס אחר, האוטובוס תוקן, וכעת נסע “לישון” במוסך בירושלים… ניסים אכן קורים!!! לירושלים הגיעו כבר בחושך מוחלט, אחרי כניסת השבת… בטרמפים ובצליעה הגיע ד’ לביתו ברחוב בר כוכבא שבגבעה הצרפתית, עלה במעלית וצלצל בדלת. אף אחד לא עונה, אף אחד לא פותח… הפתעה לא נעימה… הוא פתח אל הדלת לבדו, נכנס הביתה – ריק וקריר… ההורים כמובן לא ציפו שיבוא לשבת, ובוודאי נסעו להתארח אצל חברים או קרובים… לא נורא – חשב לעצמו – יחזרו מאוחר יותר, ובינתיים יכנס למקלחת חמה… מתפשט, מדדה למקלחת, פותח ברז מים חמים ומחכה לזרם המיוחל… אבל הברז מוציא רק מים קרים… נותן למים לרוץ עוד כמה דקות – עדיין קרים… צריך לציין שהם גרו בבית “מתקדם” עם חימום מרכזי שכל הזמן היו בו מים חמים ובוילרים דירתיים לחימום המים לא היו בו… ד’ הבין מה “גודל הברוך” וצלע למטבח להרתיח קומקום… בסלון לא הרחק מהטלפון שם כורסא, לידה קערת כביסה עם מעט מים קרים והביא מהמטבח את הקומקום הרותח. אחרי שהיה ערום למחצה ועטוף בשמיכה התיישב בכורסא, הכניס את רגליו הדואבות לקערה שלפניו ושפך חצי מהקומקום לתוכה. הרגליים שלו היו מחזה עצוב – יבלות ענק בכפות הרגליים, שפשופי עור עד כדי דימום, התנפחויות… כשהתרגל ד’ לחום המים בקערה התחיל להתקשר לקרובים וחברים בניסיון לאתר את הוריו . הוא מצא אותם בתל אביב, אצל הדודה… כשאביו לקח את השפופרת הוא חשב שד’ מתקשר מהבסיס, הרי בשבת זו לא הוא היה מתוכן לצאת…כשהוא שמע שד’ בבית בירושלים תגובתו הראשונית הייתה “יאללה, בוא לתל אביב”… ד’ לא רצה לספר לו על חומרת מצבו באותו רגע, ושרגליו זקוקות למנוחה ולטיפול. ד’ ענה “לא, מוטב שאני אשאר כאן”. אבל אביו הרגיש משהו בקול שלו, אמר “חכה” וניתק. ד’ חשבת שהוא לא הבין מה שאמר, אבל כוח להתקשר יותר לא היה לו… וכך ביושבו בכורסא, עטוף בשמיכה, עם רגליים בקערת מים חמים, העייפות ניצחה אותו והוא נרדם… ההמשך היה כחלום – כעבור כשעה דלת הדירה נפתחה ואביו נכנס הביתה… בראותו אותו באמצע הסלון עם רגליים בקערה עם מים אדומים מהפצעים שלו, עם קומקום צמוד שכבר התקרר, עיניו נעשו עגולות… כשאביו ראה את מצב הרגליים שלו מקרוב הוא לרגע נאלם דום… אך רק לרגע… מיד אחרי זה הוא ארז אות ד’ על כל הציוד הצבאי שלו, הכניס את כל ה”חבילה” לתוך ה-124 FIAT המשפחתי שלהם, ולקח אותו לבית הדודה בתל אביב. בדרך, לפני שנרדם שוב, הוא סיפר לד’ שבמערכת החימום של הבית התגלתה תקלה שהשביתה אותה לכמה ימים וההורים, כמו גם הדיירים הרבים האחרים של הבית, החליטו לרדת לשבת לשפלה במקום לקפוא בירושלים הגשומה (כזכור זה היה חודש דצמבר). בבית הדודה והדוד בתל אביב, רגליו של ד’ זכו לטיפול מושלם ומפנק – משחות, קומפרסים, אמבט עם מלחי ריפוי וכיוצא בזה. למחרת, לאחר שעות שינה טובות, ארוחות טעימות ומשביעות, ליטרים של תה עם עוגיות וצ’יזבטים, הגיע הזמן להתכונן לדרך חזרה לבסיס. בן דודו של ד’ שהשתחרר לא מזמן משרות סדיר, תרם לו כמה זוגות גרביים – עבות ורכות יותר ממה שהיה לו. כשהתלבש וסיים לדחוס את רגליו הנפוחות לנעליים, נהיה ברור שמהירות ההליכה במצבו הנוכחי לא תאפשר לו לרוץ אחרי שום אוטובוס או טרמפ… אביו מיד לקח החלטה – ליסוע מתל אביב לירושלים דרך באר שבע… אימו, שליבה דמם בראותה אותו במצב כזה הסכימה מיד, ואחותו רק שמחה לטיול מזדמן שכזה… תוך כדי נסיעה דרומה לאורך כל הדרך לבאר שבע, אפשר היה לראות בצמתים דמויות לבושות מדי בז’ עם כותפות כחולות ופס לבן על הכומתה – חניכי בית הספר לטיסה חזרו מהשבת הקצרה שלהם… וביניהם בלטו כמה חברה עם פס לבן של המכין על כותפותים שצעדו לאט ובקושי, חלקם תוך כדי פיסוק רחב.. ד’ ואביו כמובן אספו אחד מהחבר’ה מהקורס עוד ביציאה הדרומית מתל אביב… |
