טייסת 103 של חיל האויר הפעילה מטוסי נורד N.2501 נוראטלס במשימות שגרתיות של הצנחת צנחנים, תובלה, ממסר קשר והטלת מטען. אבל במלחמת ההתשה, באפריל 1969, המריאה מתל נוף רביעית מטוסי נורד של הטייסת למשימה שונה לחלוטין: הפצצה.
מטוס הנוראטלס הינו מטוס תובלה בינוני כפול זנב מתוצרת חברת “נורד” הצרפתית. הוא פותח בשנת 1947 במטרה להחליף את מטוסי הדקוטה וה-JU-52 בשירות ח”א הצרפתי. הוא נכנס שם לשירות בכמויות גדולות וגם בח”א של גרמניה שם יוצר תחת רשיון. המטוס גם הופעל בחילות האויר של יוון,פורטוגל וע”י חילות האויר של מדינות אפריקניות שונות, ומפעילים אזרחיים.
שלושת מטוסי הנוראטלס הראשונים הגיעו לחיל האויר לפני מבצע קדש. פעולתם המבצעית הראשונה היתה במבצע “מכבש” עם פתיחת מבצע קדש, ב-29 באוקטובר 1956. האחרון מבין 24 המטוסים שהיו בשירות יצא לגמלאות באפריל 1978 והועבר למוזיאון חיל האויר.
אורכו של מטוס הנוראטלס הוא 21.96 מטר, גובהו 6.06 מטר ומוטת כנפיו 32.5 מטר. משקלו הריק הבסיסי, ללא מטען ודלק: 13,075 ק”ג, ומשקלו המירבי 21,700 ק”ג. מהירותו המירבית 405 קמ”ש, תקרת הטיסה 7,100 מ’ וטווחו המירבי 1500 ק”מ.
בדיוני המטכ”ל בתקופת מלחמת ההתשה עלו לא פעם הצעות ורעיונות לפגיעה במטרות אסטרטגיות בעומק מצרים, כדי להמחיש למצרים שידו של צה”ל היא ארוכה. במסגרת מלחמת ההתשה בוצעו מבצעים קצרי טווח במצרים כמו מבצעי “תרנגול”, הפשיטה על האי גרין, הפשיטה על האי שדואן, הפשיטה על נג’ע-חמדי ועוד, ולאור תגובתם האלימה של המצרים הוחלט לפגוע במתקנים וגשרים על הנילוס בעומק מצרים ובכך לפגוע בכלכלתה.
היות והיה צורך במטען גדול על מנת לפגוע בגשר על הנילוס, ומפציצי הווטור של טייסת 110 לא היו מסוגלים לשאת מטען פצצות גדול במיוחד ולטווח שבו היתה המטרה, נבחרו מטוסי הנוראטלס של טייסת 103 לבצע את המשימה. צה”ל פיתח מטען חומר נפץ מיוחד בעל כושר ציפה שכונה “אשלגן”, שעוצב בצורת תיבה שהתאימה למימדי תא המטען של המטוס. משקלו של המטען היה חמישה טון והוא היה מצוייד במרעום קירבה. המטוסים היו אמורים להטיל את המטען מבעד לחלקו האחורי של תא המטען, זה היה אמור לצוף במורד הנילוס ולהתפוצץ עם הגיעו מתחת לגשר.
לצורך המשימה, שכונתה מבצע “בצורת” נבחרו צוותים וותיקים ומנוסים בהטסת המטוס, שכן משקלו של המטען היה קרוב ליכולת הנשיאה של המטוס, דבר שהצריך מיומנות גבוהה בהטסתו. הטייסים שנבחרו היו טייסי מילואים שטסו באזרחות בחברת אל על וגם בכירי הטייסת. הם ביצעו טיסות אימון במשך שבועות רבים מעל נהר הירדן,למרות שלא היה דומה לנהר הנילוס במצרים.
המטענים הגיעו לבסיס בשעות החשיכה והועברו לטייסת בחשאי כדי לא לפגוע בסודיות המבצע. הם הוטענו על המטוסים במשך היום שנוצל גם לבדיקות טכניות מחמירות ולתיקון תקלות. ארבעת המטוסים המריאו לאחר השקיעה ולאחר ההמראה התפצלו לזוגות כשאת הזוג הראשון מוביל ומנווט מפקד הטייסת שזה עתה מונה לתפקידו, סא”ל יצחק ברקן, ואת הזוג השני מוביל סמ”ט ב’ של הטייסת רס”ן אבינעם מיימון. היה ליל ירח מלא והמטוסים טסו לאורך מפרץ סואץ בגובה 500 רגל מעפ”ש כדי לחמוק מהמכ”מ המצרי. הם חצו את הגבול מדרום לנג’ע חמאדי, התפצלו ונכנסו לתוך אפריקה. הזוג שאותו הוביל מימוני הגיע לאיזור גשר נג’ע חמאדי שהיה המטרה שלו, הטיל את המטען לתוך הנילוס כ-800 מטר מהגשר, ושבר מיד בגובה נמוך לכיוון מפרץ סואץ. המטען פעל כשורה, התפוצץ והרס את הגשר.
הזוג השני, שאותו הוביל כאמור סא”ל יצחק ברקן, התגלה ע”י המצרים שהזניקו לעברו מטוס מיג 19 מאחד הבסיסים באיזור הדלתא. הצוותים נלחצו, טעו בזיהוי המטרה שלהם והטילו את מטענם במקום אחר. ארבעת המטוסים שבו לבסיסם בשלום.
ידיעה שהופיעה בעיתון דבר בתאריך 1 במאי 1969 (מקור: אתר “עיתונות יהודית היסטורית”)
