הושט לי יד כשאקרא,
היה לי חבר, היה לי אח,
הושט לי יד בעת צרה,
אני אחיך, אל תשכח!
(נתנאלה, מילים:יורם טהרלב)
ערב חורפי של אמצע דצמבר (1985). אני בכוננות לפינוי וחילוץ בחצרים. אמש ירדו גשמים בנגב והבוקר החזאי הזהיר כרגיל שיש להיזהר משיטפונות בנגב. אני מתרווח בבית אך את שלוות הערב מפרה קריאה במכשירי הקשר שמשדרת לכול הצוותים שבכוננות, אתם ב”עגלה” שם קוד להזנקה וודאית.
אני עף למרפאה ובדרך שומע במכשיר הקשר שמדובר בתינוקת עם חום גבוה שהייתה בדרכה לבית החולים סורוקה אבל נלכדה בין שני נחלים ששטפו את כביש הערבה בין עין יהב לחצבה. מכוון שמדובר ב”טיסה פשוטה” לצורך פינוי וללא חילוץ, שני הלוחמים של יחידת החילוץ 669 שהוזנקו גם, פורשים באכזבה לחדרם. מצטרפים אלי שני חובשים מוטסים, בוסקילה ודגן ואנו מזנקים בדהרה למנחת המסוקים.
זה היה ליל ירח מלא ועננות בינונית מפותחת, שילוב מדהים שבו הירח צובע את פסגות העננים בעטרת כסף מסתורית. אנו מגיעים למסוק שעומד כבר מונע באפלולית הלילה. האורות של המסוק מסנוורים, המנורה האדומה המסתובבת על גג המסוק משתקפת בלהבים המסתובבים ככתר אדום אימתני. האדמה תחת המסוק מסתחררת באדום בוהק מהמנורה המסתובבת התלויה בבסיסו. מראה מלא הוד, ממש כאילו לקוח מתוך ספר יחזקאל: “וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.”
לדרך, אנחנו במסוק הרוטט המגשש דרכו לשמים, העננים מעלינו, והראות לאחר הגשם לאורו של הירח חדה כתער. כוון דרום מזרח. אף המסוק על אורות ירוחם. העננות הולכת ומתדלדלת ככל שמתקרבים לערבה. בדרך אנחנו טסים מעל מפעלי אורון שאורותיו בלילה נראים כמו אוניה גדולה שהלכה לאיבוד בלב המדבר. מייד לאחר המעבר של רכס אורון מתגלה מראה שלא מן העולם הזה, לאור הירח מופיע מראה מכושף של נחלי כסף שוצפים לכוון הערבה. אין זמן ליהנות, הטייס מזהה את השיירה הנצורה בין הנחלים, מתמרן ונוחת על הכביש. אני מתכנן היכן למקם ולקבע את ה”סל-קל” עם התינוקת. הרעש המתגבר של הרוטור, “פקה-פקה-פקה”, מבשר את הנחיתה הקרובה.
הכביש מוצף מלפנים ומאחור, ובתווך אי שעליו מספר מכוניות שלאור פנסיהם צללי אנשים. היכן התינוקת? בינות האנשים עומדת לה נערה בת 15, היא “התינוקת” שיש לפנותה. נו, נו. האם ההזנקה הייתה “מוצדקת”? זה יקבע ע”פ הנתונים שעמדו בפני המזניק ברגע קבלת ההחלטה. אבל בתחקיר אני כבר מתכנן להיפרע ולהתפרע, הוצאת מסוק לחלוץ “תינוקת בת 15” שנראית בסך הכול בסדר, נו נו.
אנחנו כבר שם, אז אנחנו מעלים אחר כבוד את התינוקת, ויאללה לבסיס. לפחות נהנינו מהנוף החורפי, מנחלי כסף לאור הירח. שווה. רטט, “פקה-פקה-פקה” ואנחנו באוויר. אחרי 2-3 דקות של טיסה, קברניט המסוק בודק אם אני שומע אותו. כן. הוא מדווח לי שהוא קיבל הודעה על הצורך לחלץ ניצולים של רכב שנסחף באחד מהנחלים צפונית לחצבה. אנחנו? ללא צוות החילוץ של 669? הרי יצאנו לפינוי בלבד. מה יהיה? אבל צריך לפעול כאן ועכשיו משום שהזמן אוזל, הרכב עלול להמשיך ולהיסחף על נוסעיו ולא יהיה מועד ב’!
המסוק טס לאורך הכביש עד שטייסים מזהים רכב בהיר מימין לכביש, מוטה על צידו, שקוע בחלקו במים, המים שוצפים סביבו בכוח רב, ועליו שתי דמויות שמנופפות במרץ. אני לא זוכר היום איך הגענו אז להחלטה מה לעשות אבל זה מה שקרה.
המסוק נחת על הכביש ליד הנחל שסחף את הרכב כאילו היה קופסת גפרורים. הורדנו אחר כבוד את “התינוקת” ובן הלוויה שלה להמתנה על הכביש. מייד לאחר מכן המראנו והטייס החל לרחף בזהירות יתרה ליד הרכב השקוע במים כשדלת המסוק פתוחה. המסוק היה כה נמוך, שרסיסי מים החלו להכות בנו. וכשהיינו ממש קרובים, והגענו לטווח של מגע יד, אמרתי ללא היסוס לחובש, תחזיק אותי היטב באמצעות החגור שעלי. הושטתי יד לגבר שעמד על גג הרכב ובמשיכה אחת אמיצה העלתי אותו למסוק רטוב עד לשד עצמותיו. אחד בפנים. “השליפה הידנית” חזרה על עצמה פעם נוספת עם הנוסע השני. אוף. כמה קרוב ההבדל בין גיבור לחמור.
נחתנו בשנית על הכביש. הפקדנו את הניצולים בידי קהל הצופים שעמדו וצפו במבצע החילוץ, לקחנו את “התינוקת” וטסנו לבסיס רטובים אבל מאושרים.
בינתיים הבסיס התכסה בעננים מקיר לקיר (8/8) בגובה נמוך. אין קשר עין עם הקרקע. הטייס המיומן ביצע נוהל גישה מוכוון מכ”ם לבסיס כאשר הוא מקבל הוראות הטסה מהקרקע. בשונה ממטוס עם כנף קבועה, המסוק יכול להתקדם במהירות איטית יותר עד לריחוף ממש. אכן המכ”ם מביא אותנו לקצה מסלול אבל יש קרעי רבים עננים בגובה נמוך מאד של כעשרים מטר. הטייס עובר “להסעה”. הוא טס לאורך המסלול “לאט ונמוך” ומשם למערכת הכבישים של הבסיס, כאילו היה מכונית רק נזהר שלא לקחת עימו את פנסי הרחוב שמוצבים לאורך הדרך. הוא עובר את טייסות בית הספר לטיסה, פונה צפונה, מגיע הצומת לחדר האוכל, מעבר לו בית הכנסת, וממשיך עד לפנייה למנחת המסוקים.
נחיתה. לוקחים נשימה עמוקה.
“כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא” על אחת כמה וכמה שתי נפשות.
“פינוי מוצדק” ללא ספק.
