פרטי המטוס:
דגם:F-43-43-MC פאנטום II
יצרן:מקדוננל דגלס, ארה”ב
מספר יצרן:3909
מס’ חא”א:69-7238
תיאור האירוע:
ב-9 באוקטובר 1973, בשעה 11:30 בבוקר, יצאו מתל נוף שני מבנים של מטוסי קורנס מטייסת 119 בהובלתו של רס”ן ארנון לבושין לתקיפת המטכ”ל הסורי בדמשק.
מטוס קורנס 114, שהוטס ע”י הצוות סרן דב שפיר והנווט סגן יעקב יעקבי נפגע מאש נ”מ שירו הסורים. שפיר עזב את המבנה ופנה לחזור לשטחנו אך הצוות נאלץ לנטוש.בנטישה נהרג שפיר ויעקבי צנח בשלום ונפל בשבי כשהוא פצוע.
סיפר יעקבי בראיון לביטאון חיל האויר: …במלחמה אין זמן מיותר, ולכן רק מוביל המבנה מתדרך את המבנה שלו. הפעם, מלבד ארנון לבושין, שהוביל את הגיחה, תידרכו גם מפקד הטייסת וגם מפקד הבסיס. לכולנו היה ברור, שזו תקיפה בעלת חשיבות עליונה בדרך לשבירת הסורים. יצאנו מהתדריך בידיעה, שזאת באמת משימה מסוכנת, ובתחושה של חוסר ביטחון אם נצליח לחזור הביתה בשלום. במהלך מלחמה, מבצעים הרבה מאוד תקיפות ולא חושבים כל הזמן על הסיכויים לחזור בשלום. הפעם, היתה בפירוש תחושה שלא כולם יחזרו בשלום”….
“…כדי להקטין את רמת הסיכון, היה צריך ללמוד את הכל בעל-פה. בגיחה כל-כך רגישה, אין זמן להסתכל במפות או לחפש נתונים תוך כדי תקיפה. למדנו את המטרות, ובסביבות עשר וחצי יצאנו אל המטוסים כשאצלי עדיין היו פרפרים בבטן בגלל חשיבות המשימה”.
“….כל החששות נעלמו ברגע שהגענו לליין. משהו בפנים פשוט נסגר. כשנתקלנו במכונאים, התחיל הקטע הרוטיני של בדיקת המטוסים, הכניסה לתא, הכנסת הנתונים למטוס ובדיקת כל המערכות. שכחתי את החששות, והתרכזתי רק במה שהייתי צריך לעשות….”.
….. “התקיפה היתה מהירה מאוד, ממש כמו שתיכננו על הקרקע. משכנו לתקיפה, זיהינו מיד את כל התוואים שמובילים אל המטרה ואת בנייני המטכ”ל ומיפקדת חיל-האוויר הסוריים. צללנו ותקפנו. הסורים לא היו מוכנים, ורק ביציאה מהתקיפה, התחילו לירות לעברנו אש נ”מ. פתאום התחלתי לראות התפוצצויות באוויר. הספקתי לראות את החימוש שלנו פוגע במטרה, אמרתי את זה לדובי שפיר, ומיד אחרי זה הרגשתי שלוש דפיקות במטוס שהעידו שנפגענו….
“…זה לא היה כמו שמדמיינים פגיעה במטוס, עם אש ועשן ודרמה גדולה. פשוט היו שלוש דפיקות קטנות, ואחריהן איבדנו את השליטה במטוס. כנראה שנפגעה המערכת ההידראולית, משום שמיד איבדנו כל יכולת תימרון. אחרי שני תמרונים נואשים, שמתי לב שאנחנו נמצאים במגמת צלילה מאוד חריפה. למרות שניסיתי, לא הצלחתי לראות אף אחד מהמטוסים האחרים. צעקתי ‘אנחנו מנמיכים, שים לב לגובה’, אבל לא קיבלתי שום תגובה משפיר, והבנתי שהקשר בינינו נותק. החלטתי שאנחנו חייבים לנטוש, אחרת נתרסק אל תוך האדמה. לפני שהספקתי להשלים את פעולות ההפלטה, שפיר הפליט את שנינו…
“….ואז הגיע רגע של שקט. אחרי הלחץ והבלגן של התא, מצאתי את עצמי תלוי בתוך שקט מוחלט. נפלטנו בגובה נמוך יחסית, ולכן לא היה לי הרבה זמן לצנוח. ניסיתי לחפש את המצנח השני, של שפיר, אבל לא הצלחתי לראות אותו. רציתי להגיע לקרקע בשלום, עם רגליים סגורות, כמו שלמדנו בקורס, ובדקתי שהמצנח בסדר ושהתנוחה שלי נכונה. ברגע שהגעתי לקרקע, התחילו להתרוצץ בראשי כל מיני סיפורים ששמעתי בקורס-טיס על השבי הסורי”…
