פרטי המטוס:
דגם: F-4E-39-MC פאנטום II
יצרן: מקדוננל-דגלס, מפעל סנט לואיס, מיזורי, ארה"ב
טיפוס: מטוס קרב
מספר יצרן: 3567
מס' חא"א: 68-0436
תיאור האירוע:
בתאריך 21 באוקטובר 1973 , בעת מבצע "קינוח" להנחתת כוח מחטיבת הצנחנים לכיבוש מחדש של מוצב החרמון הישראלי, (ראה המאמר "מבצע קינוח-כיבוש החרמון במלחמת יום הכיפורים" באתר זה) הוזנק מחצור זוג מטוסי קורנס של טייסת 201 לגיחת פטרול באיזור החרמון. את מטוס 632 הטיס איתמר ברנע ועמו הנווט גיל הרן, ואת קורנס 669 הטיס איתן פלד ועמו הנווט יהואר גל.
שמונה מטוסי מיג סוריים בשתי רביעיות תקפו את הקורנסים והתפתח קרב אויר בו הפילו פלד/גל מטוס סורי. בקרב ברנע/הרן התיישבו על מיג סורי, וערכו אתו קרב אויר צמוד. טייס מיג אחר התיישב מאחורי הקורנס שלהם ירה ופגע. במטוס אירע פיצוץ, המטוס נכנס לצלילה ולטייס אבדה השליטה בהגאים.
הם נטשו כ-15 מייל מדרום מערב לדמשק. מטוסי מיג 17 ירו על הצוות הצונח וברנע דיווח על מצבם. גיל הרן נהרג מירי המיגים ואילו ברנע צנח אל תוך מתחם צבאי סורי,נפצע מירי של חיילים סורים ולבסוף הופיע קצין, ששלף את אקדחו וירה בו. הוא נפל בשבי הסורי, הועבר לטיפול בבית חולים והרופאים נאלצו לכרות את אחת מריאותיו. הוא שוחרר אחרי 8 חודשים.
סיפר ברנע (מקור: "חיים של אחרים") :
"יצאתי למשימה של קרב אוויר ב-21 לאוקטובר 1973, לקראת סוף המלחמה, עם תחושה שהמלחמה עומדת להסתיים ואני הצלחתי לעבור אותה באופן אישי בשלום, למרות שרבים מחבריי נהרגו או נפלו בשבי. נכנסנו לקרב אוויר באזור החרמון, כשאני עם הנווט גיל הרן (ז"ל) שאך זה הגיע מחו"ל. התיאום בינינו היה מאוד לא טוב ולא הצלחנו להפיל את המִיג מיד בתחילת הקרב. נכנסנו לקרב אוויר צמוד, כשאני רודף אחרי מיג לכיוון דמשק, מנסה להפילו ולא מצליח, ואז בקטע הסופי כאשר התכוונו לחזור לארץ מחוסר דלק, בצעתי תמרון אחרון כדי להפילו, ולא הצלחנו. לפתע בצורה מאוד מפתיעה ומהירה, נפגענו והופלנו. ברגע אחד עברנו ממצב של כוח למצב של היפגעות אנושה, נפלנו למטה, הגובה היה נמוך והמהירות נמוכה ואני משכתי בידיות ההפלטה לנטישה."
"כשהיינו על המצנחים הגיעו מטוסים וירו על מצנחינו בתותחים, הרגשתי חוסר אונים גדול מאד ללא הגנה עצמית, תחת מטחים של יריות מיעפי מטוסים שנכנסים ויוצאים. בהסתכלי למטה ראיתי עצמי נופל לתוך מתחם סורי גדול שחייליו מחזיקים את נשקיהם ויורים עלינו ללא הפסקה. נפגעתי מספר פעמים בגופי על המצנח ניסיתי לדבר ולדווח על מצבי, זרקתי את האקדח, ופגעתי בקרקע תוך כדי ריסוק הירך הימנית שנפגעה כבר קודם לכן על ידי כדורים. ואז התגלתה התמונה המאיימת ביותר, שורה של חיילים סורים, כמאה חיילים מתקרבים בשורה, מסתערים ויורים לעברי בעודי יושב חסר אונים על הקרקע. כדורים פוגעים סביבי ובהמשך גם בי. החיילים התקרבו עד לטווח של מטר וחצי כשחייל סורי כיוון את אקדחו וירה בי בחזה. אז נפלתי כאשר הקצין הסורי הורה לו להפסיק לירות. החוויה שחשתי באותו זמן היתה שאני מתבונן בגופי מבחוץ כאילו שהנפש יצאה על מנת להגן על עצמה בפני ההשמדה. זה היה מצב שבו הרגשתי בביטחון שאני עומד למות בעוד רגע. בתוך זה היה גם רגע של עצב והשלמה ופרידה מאשתי שהייתה בהיריון, מהורי ממשפחתי, ומהמדינה – "טוב למות בעד ארצנו", אמרתי לעצמי, עשיתי את המיטב שיכולתי עבור המדינה"
"משם הובלנו לבית החולים. גופתו של גיל (ז"ל) הושלכה על גופי בטנדר בו הוסענו וידעתי שהוא מת ושוכב עלי. היה זה מסע הזוי של מת-חי בדרך לבית החולים ולשבי,גם בחוויה הפנימית שלי וגם בעצם נשיאתו של גיל(ז"ל) עלי לאורך כל הנסיעה. כאשר הגעתי לחדר הניתוח, לאחר התעללות של אזרחים בכניסה לביה"ח, נדלקה מנורת חדר הניתוח, התחילו להישאל השאלות על ידי החוקרים – אנחנו לא ננתח אותך וניתן לך למות אם לא תענה לנו על שאלות שונות. ומה שקרה לי בזמן הזה שפשוט שכחתי אפילו את שמות חברי מהטייסת והם התחילו ללחוץ עלי ולהגיד לי ומה עם שם זה ואחר של חברי ואני החלטתי שאינני עונה לשאלותיהם, משלים עם מצבי ומתמודד בדרך שבחרתי, אבל היתה גם התופעה של שכחה אמיתית – לא זכרתי את הדברים הבסיסיים – מה שאנחנו קוראים היום שכחה דיסוציאטיבית."
ד"ר איתמר ברנע נפטר בספטמבר 2024. יהי זכרו ברוך.
