פרקים בתולדות התעופה בארץ ישראל

  1. כיבוש האויר

ראוי לתת את הדעת על גלגולי רעיון “כיבוש האוויר” בתוך ההגנה ועל צמיחת מחלקת הטיס של הפלמ”ח.1 נראה שהחולם הראשון על תעופה עברית היה ד”ר מאיר גורביץ, מהנדס מכונות ואווירונים שלימד מתמטיקה בגימנסיה “הרצליה” בתל אביב לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. ב-1913 בנה גורביץ דגמי-מטוסים, הקים חוג ואסף מתושבי תל אביב ויפו תרומות לרכישת שני מטוסים, אחד למען האווירייה הטורקית ואחד למען יהודי ארץ-ישראל שילמדו לטוס. שלושה מתלמידיו של גורביץ היו ממקימי כוח התעופה בארץ-ישראל: דב הוז. שהיה “המשוגע לתעופה” בהגנה, יהושע אשל (אייזיק), מפקדו הראשון של שרות-האוויר, וחי יששכרוב (יששכר). שהיה תת-שר הביטחון לענייני תעופה במלחמת העצמאות.2

ב-5 במאי 1921 תקפו תושבי הכפר יהודיה3 את המושבה פתח-תקווה, ומטוס אחד ויחיד של הצבא הבריטי הניס את מאות התוקפים. למחרת הותקפה המושבה חדרה. מגיניה התבצרו באחד הבתים והפקירו את רכושם לאספסוף הפורעים. אווירון יחיד הופיע בשמים. הטיל פצצות אחדות והאספסוף ברח וגרר עמו הרוגים ופצועים.4 אירועים אלה עשו רושם עז על הישוב, ובייחוד על ותיקי “השומר” שניסו להמשיך לפעול במחתרת כפולה אחרי פירוק ארגונם. ב-1926 ניהל מנהיג “השומר” ישראל שוחט משא-ומתן בצרפת ובברית-המועצות על הכשרת טייסים עברים (רחל ינאית. אף היא חברת “השומר” לשעבר, פעלה לאותה מטרה בארצות-הברית). התוצאות: מועמד אחד נסע לברית-המועצות ללמוד טיס, ולא חזר. בשנת 1927 יצא חבר “השומר” צבי נדב לצרפת ולמד הנדסת מכונות ומטוסים. כשחזר לארץ-ישראל ב-1932 הקים בחיפה את מועדון-הדאיה הראשון. שנה אחר-כך סיים סטודנט ארץ-ישראלי, יצחק צ’יז’יק.5 קורס-טיס בבריטניה. צ’יז’יק היה הטייס הארץ-ישראלי הראשון.

יוסף אבידר (רוכל)6 סיפר כי ב-1930 נדונו לקחי “מאורעות” 1929 בפגישת מפקדים של ההגנה בתל אביב. וכי נתקבלו בה שלוש החלטות:

1, צריך לאמן את מפקדי ההגנה גם בלוחמת-שדה, לא רק בשטח בנוי;

  1. יש לייצר תחמושת;
  2. יש לכבוש את האוויר. “כיבוש האוויר נשמע קצת פנטסטי.” כתב אבידר, “אבל אמרתי שיהיו מלחמות אחרות, ויידרשו סוגי נשק אחרים… מיד תירגמנו את ההחלטות לשפת-מעשה. כתבנו מכתבים לגרמניה, כדי להכניס טייסים שלנו לקורסי-טיס אזרחיים. כמובן, לא יצא מזה כלום. מאוחר יותר פנינו באותו נושא לאנגליה, ויצחק צ’יז’יק, אחד הטייסים הראשונים. היה התוצאה”.7

תשעה דואים באו לארץ-ישראל בשנת 1935, אל “המכביה” השנייה. לאחדים מהם היו רישיונות-טיס וכמה מהם היו בעלי התואר מהנדס-טיס. מועדוני-דאיה. שהוקמו במקומות שונים בארץ-ישראל. ייסדו יחד את הקלוב הארץ-ישראלי לתעופה. בשנת 1936 הקימו הסוכנות היהודית וההסתדרות את חברת “אווירון”. שמטרותיה היו אימון טייסים וצוותי-קרקע ופיתוח טיס. בשלב הראשון רכשה חברה זו שני מטוסים קלים. “טייגרמוט” בריטי ואר. וו.דה. 13 פולני. קורס-הטיס הראשון של חברת “אווירון” היה ליד קיבוץ אפיקים שבעמק-הירדן. לבריטים נאמר שזה קורס למטרות ספורטיביות. זכות-קדימה להשתתף בקורס קיבלו טייסים מאומנים שהיו זקוקים רק לשעורים אחדים כדי לחדש את רישיונותיהם. אליהו גולומב נימק: “אנו מעוניינים שהקורס הזה יכין ארבעה טייסים מנוסים בקרוב”.8

הקורס נפתח בשנת 1937. מדריך-הטיס שהובא מאנגליה, גוי בשם גריי, היה אלכוהוליסט. אחד החניכים שטס בפיקוחו הציץ במדריך היושב מאחוריו וראה שהוא שקוע בשנת-שיכורים כבדה. החניך נחת בכוחות עצמו וניצל ממוות.9 גריי פוטר, הקורס התפזר וההגנה חיפשה מדריך חדש. הבחירה נפלה על ד”ר ארנסט רפופורט, חבר הקבוצה הגרמנית שבאה ל”מכביה”. לרפופורט לא היה רישיון של מדריך-טיס, על כן התנהל הקורס בתנאי מחתרת. הטייס עמנואל צור (צוקרברג) נשלח לצרפת. השתלם כמדריך-טיס, חזר ונתמנה למדריך הראשי של הקורס.

יצחק הננסון סיפר על חוויות קורס-הטיס הראשון: “כשעמדתי לפני טיסת-הסולו שלי אמר לי צור. ‘אתה תטוס אתי.’ הוא עשה תרגילי אקרובטיקה סמוך לקרקע, הכנף פגעה באדמה והמטוס נקרע. היה זה מטוס פתוח; ישבתי מאחור, הספקתי לסגור את המתגים ולנתק את החשמל, הרכבתי את משקפי-הטיסה על עיני ושנינו חיכינו למוות. פתאום השתרר שקט והמטוס התייצב ונעצר. צור נפגע קל בראשו, ואני יצאתי ללא פגע. מכל ה’טייגרמוט’ נשארו שלמים רק המושבים. המנוע הושלך למרחק של חמישים מטרים ונתקע חצי-מטר בתוך האדמה. ואחת הכנפיים עפה למרחק של מאה מטרים… היה זה פינאלה לא-צפוי. אך גם לא מפתיע בתנאי הקורס. כך הסתיים קורס-הטיס הראשון בארץ-ישראל. שנמשך שנתיים בהפסקות.”10 הקורס באפיקים הסתיים ביוני 1939, ועשרת חניכיו קיבלו רישיונות-טיס משלטונות-התעופה הבריטיים.

בוגרי קורס הטיס באפיקים

בדצמבר 1938 נפתח בלוד קורס טיס של אצ”ל, שנרשם – לשם הסוואה – כבית-ספר לטיס של אדוין ליבוביץ’ ומשה כץ . לבית-ספר זה היו שלושה מטוסי “טיילור קראפט”. באפריל 1939 סיימו עשרה חניכים את הקורס וכץ מכר את מטוסיו לחברת “אוירון”.11 קורסי-הטיס של ההגנה, שארגנה חברת “אווירון”. נמשכו עד פרוץ מלחמת העצמאות והכשירו כמאה וארבעים טייסים.12 בשנות מלחמת העולם השנייה שירתו לא מעט מיהודי ארץ-ישראל בחילות-האוויר של בעלות-הברית. כמה מהם סיימו קורסי-טיס וקורסים תעופתיים אחרים, ואחדים מילאו תפקידים מבצעיים. שלושה ממפקדי חיל-האוויר הישראלי עברו מסלול כזה: אהרן רמז, דן טולקובסקי ועזר ויצמן.

2.מחלקת הטיס של הפלמ”ח

מחלקת-הטיס של הפלמ”ח התחילה בקורס-דאייה שאורגן בקיץ 1942, על הקורס הזה סיפר יעקב בן-חיים (בלק): “היינו ארבעה ‘משוגעים לדבר’ בפלמ”ח. ונדנדנו למטה לארגן קורס-דאייה. איתי היו ששון נוביק ממצפה, דיתה בן-יעקב מדגניה א’ וגברוש מבית-אלפא. לבסוף נענה יגאל אלון להפצרותינו. הקורס היה בכפר-ילדים שליד עפולה. והדאייה מגבעת-המורה. היו בו מתנדבים מכל פלוגות הפלמ”ח. שנים-עשר חברה. הקורס נמשך ארבעה שבועות, וכולנו קיבלנו הסמכות וחזרנו למחלקות”.

אחרי הקורס המשיכו בן-חיים ונוביק “לנדנד” למטה הפלמ”ח. עד שהוקצב כסף להכשרת ארבעה טייסים. לרבות שני היוזמים. בדצמבר 1943 הוחל בהכשרת הארבעה, ובמארס 1944 הם קיבלו רישיונות. אחרי הקורס הראשון באו אחרים. על מחלקת-הטיס, שהתארגנה במשמר-העמק, פיקד בתחילה אחד ממפקדי-השדה ואחר-כך שלמה מילר. בן גבעת-השלושה. שסיים קורס-טיס. המחלקה עברה לנען, הסמוכה למינחת שברמלה ששימש את הקורסים של הפלמ”ח. ויעקב בן-חיים היה מפקדה השלישי.

יעקב בן חיים (מקור: מוזיאון הפלמ”ח)

“המחלקה הגיעה לצוות של שישה-עשר טייסים. שצברו בין עשרים למאה וחמישים שעות טיסה,” סיפר בן-חיים. “הוכחנו לראשי הפלמ”ח וההגנה שזה לא שגעון פרטי אלא רעיון טוב, גילינו להם שמהאוויר רואים הכול, אבל רק אחרי ‘השבת השחורה’ הם הסכימו לממן שעות טיסה לצילומי-אוויר. אנחנו התחלנו בתצ”א (תצלומי-אוויר) זמן רב לפני כן.
 
“הקמנו מחלקה טכנית, ביוזמתנו, בנען. סטף ורטהימר ופופקו פיתחו מצנחים פרימיטיביים וציוד אחר של אספקה בהיטס, כדי שנוכל להשליך את המצלמות ואת סרטי-הצילום אם יבואו הבריטים, או כדי להצניח מים, עיתונים וציוד-לחימה למחלקות המסיירות במדבר-יהודה. בימי מלחמת העצמאות הציל הציוד הפרימיטיבי שלנו ישובים נצורים ויחידות מנותקות.
 
“במאי 1946, בימי תנועת המרי. נשלחנו, פיניה (פנחס) בן-פורת מנען ואני לצלם מעל ירושלים. מרחב-האוויר של ירושלים היה אזור בריטי סגור, וידענו שאם נטוס מעליו נסתכן במעצר ובחקירות, ואולי במשפט ובמאסר ממושך. ושהבריטים עלולים לחשוד שטיסותינו אינן לשם ספורט בלבד. אף-על-פי-כן נדרשנו לצלם, בייחוד את דרכי-הגישה להר-הצופים.
 
“קיבלנו אישור לטיסה מהמפקח הבריטי על שדה-התעופה ברמלה, ויצאנו לדרך במטוס ה’טייגרמוט’ השחור של הפלמ”ח. היה זה מטוס פתוח, דו-מושבי וחד-מנועי, בעל מאה ושלושים כוחות-סוס ומהירות ממוצעת של מאתיים ועשרים קמ”ש. סטינו מן המסלול המוביל למדבר-יהודה, הגענו למרחב האוויר של ירושלים, צילמנו את המטרות ב’לייקה’ פשוטה וטסנו לכיוון יריחו. התוכנית הייתה שחוליית פלמ”ח מבית-הערבה תבוא אל מינחת מטוסים ריק, ליד יריחו, תיפגש איתי, תיקח מאתנו את המצלמה ואת סרטי-הצילום ותעביר אותם למיפקדת ההגנה, וכך לא יהיה החומר המחשיד ברשותנו כשנחזור לרמלה. אם ניחקר על סטייתנו מתוכנית הטיסה המקורית.
 
“נחתנו ליד יריחו. פיניה נשאר במטוס, ליד ההגאים. בלי לכבות את המנוע, ואני קפצתי החוצה עם הציוד ועמדתי סמוך למטע-בננות, במרחק עשרה מטרים מן ה’טייגרמוט’. אנשי בית-הערבה לא דייקו. חיכינו זמן-מה, וראינו עמוד אבק מתקדם לקראתנו. שיערנו שזה הטנדר, אך לפתע צעק פיניה: ‘בלק, בוא מהר למטוס, המשטרה באה!’ זינקתי למושב האחורי, ופיניה המריא על הדרך, מול האף של המשוריין. ידענו שברמלה יהיו צרות.
 
“בגב המושב האחורי, בפתח לבדיקת בטן המטוס, היה סליק למקרה חרום. הסליק לא היה בטוח, מפני שאיש צוות-קרקע בריטי היה בודק כל בוקר את בטן המטוס, אבל לא רצינו להצניח את הסרטים בלי תיאום מוקדם. ברמלה חיכו לנו אנשי בולשת. קרצנו לאנשים שלנו שבמינחת, שיקחו את הציוד מהסליק, והם ענו לנו בקריצה. במשטרת רמלה חקרו אותנו שתים-עשרה שעות רצופות: מה עשינו מעל ירושלים. מדוע נחתנו ביריחו ומדוע ברחנו מהמשוריין המשטרתי שבא לסייע לנו? היינו מתורגלים בחקירות כאלה. והשבנו בתירוצים. בחצות הגיעו החוקרים למסקנה שאין להם ‘קייס’, ושחררו אותנו. הלכנו לנען ברגל. דרך הפרדסים. ושם נודע לנו שסרט-הצילום כבר הגיע לשירות הידיעות של ההגנה”. 13

הערות:


1. ראה: אביגדור שחן כנפי הניצחון, עם הספר, 1966; בנימין קגן “הם המריאו בעלטה”. דבר, 1960
2. אביגדור שחן כנפי הניצחון עמ’ 17-13. 
3. כיום הישוב יהוד. בין פתח-תקוה ללוד. 
4. ספר תולדות ההגנה, ב2/, עמ’ 998-996. 
5. אחיהם של שרה ואפרים צ’יז’יק. שרה נפלה ב-1920 בהגנה על תל-חי ואפרים נפל ב-1929 בהגנה על חולדה. 
6. יוסף אבידר – מראשי “ההגנה” ומאלופי צה”ל הראשונים. היה ראש אגף המבצעים וסגן רמטכ”ל. 
7. יוסף אבידר, “מה אומר לי חיל-האוור”, ביטאון חיל-האוויר, יולי 1978, מס. 6-5 (107-106), עמ’ 62. 
8. סת”ה ב2/, עמ’ 998. 
9. ראיון עם יוסף קרן בספטמבר 1978. 
10. ראיון עם יצחק הננסון ב-7 בספטמבר 1978. 
11. ראיון עם אברהם שכטרמן ועם אליעזר יצרן ב-7 בספטמבר 1978. 
12. אביגדור שחן, כנפי הניצחון, עמ’ 38. 
13. ראיון עם יעקב בן-חיים ב-3 בנובמבר 1978. 

תודתנו לד”ר אורי מילשטיין על אישורו לפירסום המאמר ב”מרקיע שחקים”

שתפו את המאמר

מנוי
Notify of
guest

0 Comments
Inline Feedbacks
צפה בכל התגובות
0
Would love your thoughts, please comment.x