תמליל הרצאה בערב עיון במוזיאון א”י 21.11.13
© כל הזכויות שמורות למחברת
טיסת הצפלין בשמי ארץ-ישראל, מרס 1929
ב-25 במרץ 1929 דקות ספורות לפני השעה 1 בבוקר, עמד ד”ר וולפגנג פון וייזל, בא כוח קונצרן התקשורת אולשטיין פרלג, נפעם בחדר הפיקוד של ספינת האויר הגרף צפלין לצדו של הקברניט המפורסם, ד”ר קורט אקנר. הצפלין הרים עוגן, ועם 28 אורחים מכובדים, ביניהם נשיא הרייכסטאג, שרים וחברי הפרלמנט הגרמני ו-41 אנשי צוות, 16,000 דברי דואר, ובסך הכל כ-13 טון של נוסעים ומטען נסק אל שמי הלילה האפלים, ופתח במסע בן 81 שעות ללא הפסקה מפרידכיסהאפן שבגרמניה למזרח התיכון וחזרה. קדם לזה מסע הירואי ופורץ דרך מעל האוקיינוס האטלנטי, וכמה חודשים אחרי כן התקיים המסע הראשון סביב העולם, אבל ה-ORIENT-FAHRT רשומה כ”טיסה הכי נהדרת בהיסטוריה של עולם התעופה.” מבחינה מדעית וטכנית היא הציע יותר אתגרים מאשר הטיסות הטרנס אטלנטיות – ולא רק משום שנתיב הטיסה גמע יותר מיילים מאשר בחציית האוקיינוס האטלנטי או משום שעל הספינה היו יותר נוסעים. חוץ מזה, אני לא יודעת אם היתה עוד טיסה שגרמה למסה כזו של מברקים ודיונים ומיזכרים בין ממשלות ובתוכן כמו זו.
הטיסה תוכננה מלחתחילה לשרת את יחסי הציבור של חברת הצפלינים, וזה הצליח. למרות שבגלל האיחור בהגעה לירושלים ארוחת הערב שתוכננה להיות מוגשת מעל חומות העיר העתיקה התפקששה. גם אם הנחיתה לא נתאפשרה. אולי כי על הסיפון היה ד”ר פון וייזל, רומנטיקן ללא תקנה, שהדביק אותם באמונה הנילהבת שלו בשיבת ציון ובהתאהבות ממראות הרי ארץ הקודש ושדרות תל אביב הרחבות מעשי ידי הציונים שלו.
היו אלו ימי ראשית התעופה האזרחית. הסכמים המסדירים נתיבי טיסה עוד לא היו קיימים. כל טיסה נדרשה לאישורים. אבל דומה ששום טיסה לא עוררה סחרחורת פוליטית כמו זו.
על המסע המתוכנן של הצפלין למזרח התיכון הודיעו כבר לקראת סוף שנת 1928. כעשור לאחר מלחמת העולם הראשונה, היחסים בין גרמניה המנוצחת והמעצמות היו רוויי חשדנות. ומה שתוכנן כמסע ניסיוני, לצרכי מחקר ותענוגות הפך לדרמה של פוליטיקה בינלאומית בת שלוש מערכות.
מערכה ראשונה: ההמראה המורכבת והמסורבלת של ספינת האויר תוכננה לשעות הבוקר של 25 במרס, אולם, ב-23 נזכרו הצרפתים להודיע כי הצפלין לא יכול לטוס מעל איזור בלפורט. לאיזור הזה – המפגש של עמק הריין ועמק הרון – היתה חשיבות צבאית מסויימת ושם מיצבו הצרפתים עמדות הגנה, שמן הצפלין ניתן יהיה לצפות ולרגל עליהן. צרפת אישרה נתיב חליפי שעבר מעל רכס ההרים השווצרי JURA המגיע לגובה של 1300 מטר, שהיה מסוכן מדי. ד”ר אקנר כבר תכנן לעקוף את האלפים מצידם האוסטרי במקום הצרפתי, כשברגע האחרון השיג משרד החוץ הגרמני את הסכמת הצרפתים לטוס מעל עמק הרון, בתנאי שהצפלין יגיע לאזור לכל המוקדם בשעה 7 בערב וכך, בכסות הלילה תמנע תצפית על הביצורים הצרפתיים. שעת ההמראה הוקדמה ל-10 בלילה ב-24 במרס. הרמת העוגן נתאחרה בגלל רוחות, והצפלין הרים עוגן בדקות ספורות לפני השעה 1 ב-25 במרס.
זה כלום לעומת הצלע הפוליטית גרמניה – בריטניה.
המערכה השנייה: ב-20 במרס 1929 קיבל הקונסול הגרמני בירושלים מכתב, המאשר לגרף צפלין לטוס בשמי ארץ-ישראל. הנחיתה נאסרה בהחלט למעט במקרי חירום. איסור מוחלט הוטל על אפילו מעבר מעל מצרים. עוד שבועות אחרי המסע הנווט של הצפלין, הנס פון שילר, רצה לדעת למה? גם חבר הפרלמנט, לוטננט קומנדר קנוורת’י, גיבור הצי, דרש משר החוץ הבריטי הסבר, ומפלגת האופוזיציה המצרית חגגה על חשבון הממשלה המכהנת.
בתחילת ינואר 1929 הגיש קפטן אקנר למחלקת האויר במשרד התחבורה הגרמני בקשה לאישור הטיסה. הבריטים זה מקרוב בנו תחנת עגינה לספינות אויר בפורט סעיד. התוכנית היתה מושלמת. בעיתונות האירופאית הופיעו ידיעות על המסע הקרוב של הגרף צפלין למזרח התיכון. במשרד החוץ הגרמני היו זהירים, ובמקום להגיש בקשה רשמית, העדיפו להדהד את העניין בלונדון. ההד הגיע לקהיר, והנציב העליון – לא אחר מאשר לורד ג’ורג’ לוייד, הדהד : העניין אינו רצוי. מאחר ולא הוגשה בקשה רישמית גם התשובה לא יכלה להינתן באופן רישמי, ומשרדי החוץ והתחבורה של ממשלת הוד מלכותו תהו אולי בכלל אף אחד לא באמת יודע אם מה שכתוב בעיתון נכון או לא אבל אם זה נכון, ומאחר והעיתונים מספקים סיבה לחשוב שזו אכן התוכנית, אזי יש להתחשב בדיעה של לורד לוייד.
לאורך חודש ינואר התרוצצו עשרות מברקים בין משרדי הממשלה הבריטית בלונדון ובקהיר, אם כי רק בתחילת פברואר הוגשה בקשה – עדיין לא רשמית – ממשרד החוץ הגרמני . באופן לא רשמי הגרמנים ביקשו לדעת אם קיימת התנגדות על רקע פוליטי. משרד האויר הבריטי ומשרד החוץ ניצטרכו לספק בסיס לסירוב לאפשר לספינת האויר לחצות את פלשתינה ומצרים, ולספק זאת במהירות ובשקט כדי שהממשלה הגרמנית לא תספיק לפנות לממשלה המצרית, שהיתה בעצם הריבון – פורמלית.
בתחילה השתמשו בתירוץ שתחנת העגינה אינה מוכנה. אקנר כלל לא תכנן נחיתה במצרים. משרד האויר הודיע למשרד החוץ שחבל אבל אי אפשר להשתמש בתירוץ הפשוט הזה. הועלתה אפשרות שאולי בכל זאת אין הטיסה הזו כל כך תמימה כפי שהיא מוצגת – לצרכי מחקר וטיול, אלא מסתירה שאיפות אימפריאליסטיות של גרמניה להגיע למזרח אפריקה ולבנות שם שוב את איזורי ההשפעה שלה? – זו הוכחה שמוכרחים למנוע את הגעת הצפלין לאיזור.
משרד האויריה השתעשע עם שליפת חוזה סרוואט (SARWAT) שעל פיו רק כלי תעופה מצרי או בריטי יכלו לטוס מעל איזור התעלה ובמרחק של 20 ק’מ ממנה. זה לא משנה שחוזה סרוואט נדחה על ידי הממשלה המצרית וכלל לא נחתם ולא יושם. נכון שעקרונית הצפלין יכל לטוס מזרחית לתעלה, וממילא זה איזור מדברי דליל אוכלוסיה והנזק יהיה מינימלי, אבל גם זה ידרוש את אישורה של הממשלה המצרית, ושאלות ישאלו וזה לגמרי לא רצוי. מסקנה: מוכרחים להימנע מכל פירסום. עדיף לשכנע את הגרמנים לא להגיש בקשה רשמית.
בתחילת פברואר העניינים הסתבכו במהירות: דר אקנר שלא ידע שמשרד החוץ הגרמני לא הגיש שום בקשה רשמית, הבריק לקהיר כדי לברר מדוע האישור לטיסה מתעקב? במקביל, מאחר והצפלין הציע את הדרך המהירה ביותר בזמן ההוא להעברת דברי דואר בעזרת טכנולוגיה גבוהה של הצנחת שקי דואר, פנה משרד הדואר הגרמני למשרד הדואר המצרי והציע זריקת שק דואר מעל קהיר ב-27 בפברואר. לורד לוייד פירש זאת כהוכחה שהגרמנים להכעיס רוצים פירסום – מה שהוא רצה למנוע. עכשיו בלית ברירה צריך להתכונן לאפשרות שיהיה הכרח לערב את הממשלה המצרית, ולשכנע אותה לסרב לטיסת הצפלין מעל מצרים. משרד החוץ הבריטי הרגיש קצת פגוע כי ממילא אי אפשר היה לאסור על טיסה מעל לפלשתינה ואם יותר לגרמנים לטוס מעל פלשתינה לא צריכה להיות להם סיבה להתלונן.
העיתונות נכנסה לתמונה. הזכויות על המסע נקנו על ידי הרסט – קונגלומרט התקשורת הגדול בעולם. הר הס התנצל בפני השגריר הבריטי בברלין שהדיווחים בעיתונות לא השאירו לממשלת גרמניה ברירה אלא להגיש בקשה רשמית לממשלת הוד מלכותו, למרות שהם מאד היו מעוניינים להימנע מסירוב רישמי. משרד החוץ הבריטי פירש זאת כנסיון סחיטה גס אבל השגריר הבריטי הרגיש שהקרקע מתחילה לבעבע, ושלח מברק לצ’מברליין (אז הקנצלור) עם שאלה מנומסת: אולי יגרמו יותר בעיות מביטול הטיסה מאשר אם יאפשרו לה להתקיים?
בקהיר נעמדו מוכנים למקרה שיצטרכו לבקש מהממשלה המצרית לסרב לטיסה. השגריר הבריטי בברלין העביר באופן לא רשמי לממשלת גרמניה הודעה שממשלת הוד מלכותו מרגישה מחוייבת להתנגד לטיסה מעל מצרים ומקווה שהיא לא תצטרך לעשות זאת באופן רשמי. לגבי פלשתינה, תנאי המנדט לא מאפשרים לסרב לאישור, ואם הגרמנים ילחצו האישור ינתן. בכל מקרה אין התנאים המאפשרים נחיתה.
העיתונות הגרמנית געשה, וכשהסתבר שמשרד החוץ הגרמני לא העביר את הבקשה של אקנר, התקיפה את משרד החוץ הגרמני על שלא פעל כדי להשיג את האישור. אקנר לא ידע זאת ולא חשב לרגע “שהממשלה הבריטית – אם היא ולא הממשלה המצרית אמורה להיות זו שאליה פונים – תעשה איזה שהם בעיות בעניין של טיסה לא מזיקה מעל לטריטוריה של מצרים… משום כך אני לא מאמין שהממשלה שלנו חשבה שיש צורך לברר בדלת האחורית אם המסע המדובר הוא רצוי. זוהי טעות שבודאי תתוקן בקרוב.” הכתב של הרסט, קרל פון ויגנד דרש הסבר ממשרד החוץ הבריטי מדוע משרד התחבורה המצרי מצהיר שממשלת מצרים תעניק אישור לטיסה ברגע שהבקשה תוגש, בעוד שמשרד החוץ הגרמני הודיע שהטיסה לא תתקיים?
ואם מפקד חיל האויר והנציב העליון בקהיר התנגדו לטיסה, הרי “שהמלך פואד שיבקר בגרמניה בשנה הקרובה, ביטא התלהבות יוצאת דופן לקראת הביקור של הצפלין.”
… הצפלין היה וחזר מהמסע למזרח התיכון, ומשרד החוץ הבריטי עבר למגננה.
כתשובה לשאלה אם ההתנגדות למסע היתה של הממשלה המצרית או ממשלת הוד מלכותו, ענה לוקר למפסון, סגן שר החוץ, “שממשלת גרמניה יודעה על ידי השגריר של הוד מלכותו, שממשלת הוד מלכותו מתנגדת לטיסה, ושהגישה של ממשלת הוד מלכותו לעניין של תעופה אזרחית במצרית מוכתבת על ידי האופי הויטלי של תקשורת ממלכתית העוברת באותה ארץ.” לוטננט קנוורת’י חזר ושאל אם ההתנגדות באה מהממשלה המצרית או הבריטית ומה היתה הסיבה.
למפסון חזר על שאמר קודם. קנוורת’י לא ויתר ושאל: האם זה אומר שההתנגדות היא של ממשלת הוד מלכותו ולא של הממשלה המצרית? תשובה: כפי שהסברתי.. צריך הסכמה של שתי הממשלות. שאלה: האם אפשר להניח שהממשלה המצרית לא התנגדה..? תשובה: אני לא חושב שפנו אל הממשלה המצרית בעניין. (YES PRIME MINISTER במיטבו)
סערה קמה על שבריטניה לקחה לעצמה את הזכות לאשר או לאסור טיסה מעל מצרים. הנושא לא ירד מסדר היום בפרלמנט. וודג’ווד דרש הסבר. חוזה סרוואט נשלף. קנוורת’י לא ויתר ודרש לדעת איזה הסכם יש בעצם בין ממשלת הוד מלכותו והאדמניסטרציה המצרית לגבי תעופה אזרחית לאור העובדה שהסכם סרוואט פשה מעולם לא נחתם; סר צ’מברליין הודה שלא קיים שום הסכם כזה אבל מתוך הטיוטה של הסכם סרוואט נקודת המבט של ממשלת הוד מלכותו בעניין הינה ברורה לחלוטין. המצרים הקשיבו למתחולל בפרלמנט הבריטי והתעוררו. מפלגת האופוזיציה הוופד התקיפה את אוזלת היד של הממשלה המצרית, ואת הבריטים שמתעלמים מקיומם של המצרים ושחושבים שהאויר שהמצרים נושמים הוא בכלל שלהם. ד”ר חפז אפיפי ביי, שר החוץ המצרי הזכיר למקבילו הבריטי כי חוזה סרוואט מעולם לא נחתם ולא יושם. הבריטי ענה בקור רוח ש”הכוונה היתה, שהטיוטה של החוזה הפכה את הגישה שלנו בעניין לגמרי ברורה, שלפיכך אין זה צריך לגרום להפתעה…”
למזלינו, בזכות סעיף 18 של כתב המנדט שעל פיו מחוייבת בריטניה לחבר הלאומים שלא להפלות מדינות חברות בכל הנוגע לתעופה אזרחית, הילידים בפלשתינה כן זכו לביקורו של הדג הכסוף. בניו יורק טיימס מתוארת הגעתו של הצפלין לשמי ארץ ישראל במילים אלו: “אחד מהפרדוקסים הבולטים ביותר של הזמן המודרני היה הגעתו היום של הצפלין מעל ארץ הקודש, היכן שאמצעי התחבורה הם עדיין ברובם אלו של אלפי שנים עברו – גמלים וחמורים.” … ואנו מגיעים למערכה השלישית.
בין נשיא הרייכסטאג, שרים, חברי הפרלמנט ומכובדים ומכובדות שהיו אורחי הצפלין בטיסה למזרח התיכון, היו גם ד”ר הרמן בדט וד”ר וולפגנג פון וייזל – שני יהודים. ( הם לא היו היהודים היחידים. היתה לפחות עוד יהודיה אחת – טוני סנדר, אבל אותנו מעניינים כרגע שני היהודים הללו – )האחד משפטן בכיר במשרד הפנים הפרוסי, יהודי דתי גאה וציוני שבין היתר פעל לרכישת קרקעות ממזרח לכנרת, היכן שהיום יושב קיבוץ עין גב. והשני, רופא וינאי שלמד מדיטציה וצומות במנזרים בודהיסטים, הכוכב של קונצרן התקשורת הגרמני אולשטיין פרלג, סופר, מומחה לאיסלם ולארצות ערב, הרפתקן או שרלטאן, נביא או פשיסט, גאון או דון קישוט, “אחד הדמויות המעניינות והציוריות ביותר” כמו שאמר עליו ההיסטוריון שמואל דותן ז”ל, אך בעיקר, ללא הפסקה מנהיג, שראה בציונות רק משמעות אחת: חיים בארץ ישראל, השתתפות בבניינה ובמלחמותיה ובמאבק להבטחת עצמאותה למען גדול הפרויקטים של ההיסטוריה: שיבת ציון. הראשון היה מתומכי וייצמן ואף הזמין אותו להשתתף בטיסת הצפלין, והשני היה אחד ממבקריו החריפים ביותר של וייצמן והמדיניות הסוציאליסטית, ויזם את הקמת המפלגה הרויזיוניסטית בוינה ובפלשתינה. שניהם היו שחקני שח, ומייד לאחר שהתרגשות מההמראה חלפה, וד”ר אקנר חמור הסבר, יצא מחדר הפיקוד, צוחק משביעות רצון, ייסדו פון וייזל ובדט את מועדון השחמט האווירי הבין-לאומי הראשון.
ב-8:45 בבוקר נצפה הים התיכון, וחברו הוותיק של פון וייזל, העיתונאי המצרי אבו אל-פאת, התיישב לידו ואמר: “אני כל כך שמח שאתה כאן, כי אתה מבין מה פירוש הדבר כאשר אני אומר ‘ביסמיללה'”.
“ביסמיללה,” ענה פון וייזל, “ביסמיללה – בשם האל – אנחנו נוסעים לארץ המובטחת, בנסיעה ברוכה!”
ב”ארץ המובטחת” התכוננו לקראת קרנבל פורים בעיר העברית הראשונה, תל-אביב. הצפלין היה מתנה משמים לא רק להמונים, שהתגודדו ברחובות הכמעט-עיר הכמעט-אירופית שצמחה מתוך חולות המזרח, אלא גם לראש העיר, מאיר דיזנגוף, שעסק בלוגיסטיקה גבוהה של נחיתת ספינת האוויר. דיזנגוף התחייב לספק 600 איש לסידורי הנחיתה המסורבלים, אולם, כדברי ד”ר אקנר “שמי הפוליטיקה בזוית אסיה-אפריקה-אירופה התקדרו בענניים ונודע לו בימים האחרונים, כי מניסטריון החוץ הבריטי דרש ממניסטריון החוץ הגרמני שימנע בעד ירידתו בא”י.” אקנר שלח מברק לדיזנגוף המודיע בצער על שנמנע ממנו לרדת, ודיזנגוף הבריק תודה בשם 80,000 היהודים החוגגים את חג הפורים בעיר העברית הראשונה. בעיתונות העברית הלכה מלחמת גירסאות, בין “הארץ”, “דבר” ו”דואר היום” העיתון של המפלגה הרויזיוניסטית בשאלת הכן או לא נחיתה, כשלכל גירסה היו השלכות פוליטיות – מי תומך ומי מבקר בממשלת המנדט. מפלס התקווה והציפיה כמו גם התחרות מי באמת יודע מה האנגלים רוצים עלה וירד לחליפין.
ל”דואר היום” היה קלף מנצח על שאר העיתונים. פון וייזל שחוץ מהיותו כתב עיתוני אולשטיין היה פובליציסט של “דואר היום” ובתקופה מסויימת גם העורך בפועל שלו, השיג מאולשטיין אישור, והסמיך את ארתור קסטלר שהיה נושא הכלים שלו בימי אחוות הסטודנטים באוניברסיטה בוינה, להיות הכתב על הקרקע, וקסטלר מיהר לפרסם על היות “דואר היום” העיתון הראשון בעולם לפרסם את תיאורי מסע הצפלין, וכי עובדת היותם “מובילי החידוש הטכני” של העברת ידיעות עיתונאיות על-ידי הצנחתם בשקים “תשמש להוצאת מוניטין לעיתונות העברית בעולם”. ותלה מודעות בעברית, אנגלית וערבית על הפרס המחכה למי שיביא למערכת “דואר היום” את שקי הדואר שיושלחו מהצפלין.
השניים חברו לרתום את הפרסום האדיר שליווה את טיסת הצפלין לצורכי התנועה הציונית בכלל והתנועה הרויזיוניסטית בפרט. פון וייזל בנה על משלחת של מכובדי היישוב שיקבלו את פני האורחים החשובים, וצילומים שיתפרסמו בעיתונות הבינלאומית, וקסטלר חלם בהקיץ על דרך אחרת למשוך תשומת לב: חדירה נועזת את מעגלי השמירה המשטרתית לתוך הגונדולה של הצפלין החונה… האיסור על הנחיתה היווה מכה לתכניות של צמד הכתבים הרומנטים.
יחסי הציבור לעיתון “דואר היום” לא כוונו אל אומות העולם כמו אל הפוליטיקה הציונית הפנימית וכמובן תפוצת העיתון הנושא את האידיאולוגיה של ז’בוטינסקי והמפלגה הרויזיוניסטית. מאחורי הקלעים של “תיאטרון הצפלין” התחולל פרק בזעיר אנפין במאבק על ההנהגה הציונית.
“דבר”, השופר של ההסתדרות ומפלגות הפועלים, נאלץ לשאוב את הידיעות על טיסת הצפלין מהעיתון המצרי “אל-אהראם”. ואולי משום כך דווקא “דבר” ידע את הסיבה העומדת מאחרי ההתנגדות הבריטית למעוף הצפלין. בניסיון להציל מה את כבוד ההסתדרות, פרסם “דבר” ברכה בכתב ידו של ד”ר בדט “לועד ההסתדרות הפועלים” מאת “אנחנו הנוסעים הסוציאליסטים בנסיעת “הצפלין” “, שנשלחה – לא באותם שקי דואר שהושלכו מהספינה, אלא מהתחנה בפרדריכסהפן כשבוע לאחר תום המסע (5 באפריל, 1929). מעל חתימתו של אקנר חתם פון וייזל בקריצה הומוריסטית “בתור אורחו של הקלוב הסוציאליסטי הפרלמנטרי בצפלין”. סוציאליסט הוא לא היה. ואם “דואר היום” ביקר בחריפות את ממשלת המנדט והמדיניות הבריטית במזרח התיכון, “דבר”, בשמו של ד”ר בדט, הכחיש את “הדעה שנתפרסמה בעתונים שונים, כי הממשלה האנגלית אסרה על החניה ברמלה. אין גם להבין איזה סיבות היו יכולות למנוע אותה מתת רשיון כזה.”
כשנשמע טרטור המנועים של הצפלין בשמי פלשתינה, עצרה התנועה ברחובות, ואלפי החוגגים הריעו לקראתו. 30 קילו קונפטי נשפכו מהספינה כתרומה לקרנבל פורים. “אירופה באסיה מברכת את אירופה באויר, שבונה בעליל את הגשר מעל חלל ורוח…” כתב פון וייזל בעיתונות הגרמנית בהדגישו את החיבור והאינטרסים המשותפים בין פלשתינה היהודית ואירופה.
כזכור, הנחיתה – רק – במקרי חירום היתה מותרת, ולכן נשיא הרייכסטאג, השרים, צירים ושאר הנוסעים הנכבדים, שמאד רצו להשתתף בחגיגת פורים השמחה שלמרגלותיהם, רקמו מזימה שתאלץ את הבריטים לאשר נחיתה לכמה שעות: אחד מהמכובדים נקע את הרגל בחופשת סקי מתי שהוא קודם למסע הצפלין. וראו זה פלא, הרגל התנפחה בצורה מחרידה, וגרמה לנוסע לכאבים עזים, ורופא הספינה הוינאי, הלא זה ד”ר פון וייזל, השתכנע שנחוץ שרופא נוסף בתל אביב יבדוק את הפציינט, שמא אולי זה שבר. כבר עמדו לשלוח מברק לרמלה כדי להודיע למפקדה שם על נחיתת החירום. אבל אקנר חשב ושקל ולבסוף החליט לעמוד בהפצרות ובפיתוי ולוותר על הנחיתה: החשכה כבר ירדה ולא היתה ודאות שהצוות על הקרקע מאובזר בכל הציוד הדרוש – כגון פנסים.
שקי הדואר נזרקו מעל סרפנד והצפלין פנה מזרחה לעיר הקודש. רק אורות בודדים הטילו כתמי אור בסביבת הר הבית. מישהו כיבה את האורות בגונדולה, והנוסעים צפו בדממה של חרדת קודש בעיר העתיקה, שירח מלא של ערב שושן פורים צבע באור חיוור. בדט ופון וייזל הקריאו את במגילת אסתר.
שלא כהרגלו, החליט אקנר באופן ספונטני להפנות את הספינה לים המלח. ספינת האויר ירדה אט אט מתחת לפני הים, ריחפה כמה מאד רגל מעל המים השחורים, והפכה, כמאמרה השנון של ליידי דרמונד היי, לצוללת. אוירת הקדושה התחלפה בעליצות חגיגית, בקבוקי היין תוצרת “כרמל מזרחי”, שהביא אתו פון וייזל לספינה כמתנת ועד קרן היסוד בגרמניה, נפתחו, כוסות הושקו לחיי מדינת היהודים. בתו של גראף צפלין התמוגגה מהיין המלא שמש. ב”דבר” עקץ ד”ר בדט את הרוויזיוניסטים ובפרט את פון וייזל, בספרו שכשהשיק כוסות עם ד”ר וייזל וקרא “לחיים”, הופתע שוייזל ענה גם כן “לחיים” ולא כפי שהיה אמור “כרויזיוניסט בעל הכרה, לענות לי “לולאדימיר. ולא יֵחָשב לי זאת למסירת סוד… אקוה שוייזל לא יתרעם עלי על כך ושז’בוטינסקי בודאי ימחל לו…” (מן הסתם זהו חידוד לשון המכוונן לחיים וייצמן – ולדימיר ז’בוטינסקי).
אקנר הפנה את הספינה דרומה. תחתיהם נמתחה הדרך שעליה, כך כתב בזכרונותיו “לפני כמעט 3,000 שנה צעדו בניו של הפטריאך יעקב כדי לקנות תבואה מאחיהם יוסף, ספסר התבואה ובר המזל הגדול ביותר בכל הזמנים.” אך על מצרים צפו רק ממרחק. “הכנסת האורחים היא ממידות מצרים העתיקות,” טלגרף נחאס פחה מנהיג הוופד לד”ר אקנר, “החופש מפעם בליבותיהם, אבל תאוות השילטון הבריטיות מנעו בעד העם המצרי לקבל את פני אוניית האויר הגרמנית.”
מאות מברקים, מזכרים, שעות של דיונים והתכתבויות. נזק תדמיתי, פגיעה ביציבות הפרלמנטרית המצרית, ביחסים הדיפלומטים עם גרמניה… רק בגלל – ובכן, אנגליה בנתה ספינת אויר משלה, R100 גדולה יותר, מהירה יותר, ולורד לוייד רצה שספינת האויר האנגלית תעשה את הרושם הראשון על הילידים במצרים ובפלשתינה.
אלוהי הפוליטיקה הוא בדברים הקטנים.
בשוליים או בסאב טקסט של המתרחש על הבמה אפשר לקרוא עוד כמה וכמה שורות כמו זו שהגרף צפלין הזקן פנה לאביו של ד”ר בדט לעזרה לבנות את הצפלין הראשון באותה תקופה שהרצל התרוצץ לשכנע את היהודים שהם עם ושתהיה להם מדינה. שניהם, גם הגרף צפלין וגם הרצל נחשבו להוזים, והם ניפגשו ב-1929 כשד”ר בדט חג מעל תל אביב בצפלין.
או אותה שורה המסתתרת מאחרי הצילום הנ”ל
במרכז הצילום יושבת טוני סנדר. מימינה פול לובה, נשיא הרייכסטאג, לשמאלה הדיפלומט המצרי האמור, אבדול פאת’, ולצידו יושב ד”ר הרמן בדט. הם כולם היו שותפים לקריאת מגילת אסתר ולהרמת כוס יין כרמל מזרחי לחיי מדינת היהודים. טוני סנדר פירסמה כתבה ב”עולם האישה” ובה תיארה את המסע כ”הישג עצום של המוח האנושי” המגלם עתיד של שלום, אחווה ואנושיות. ב-1930 נאמה אותה טוני סנדר את נאום הניצחון הראשון שלאחר הבחירות שהכניסו 107 צירים של המפלגה הנאצית לרייכסטאג. פראו טוני סנדר היתה יהודיה.
