פרטי המסוק
דגם: S-65C-2
יצרן: סיקורסקי, ארה”ב
מס’ יצרן: 65-224
מס’ זנב בח”א: 066/666
תיאור הארוע
ביום 31 למרץ 1996 המריא המסוק של טייסת 118 כמסוק חליפי במסגרת אימון במדבר יהודה. במסוק היו הקברניט רס”ן אייל גלר, טייס המשנה סרן עופר שוורץ (שהיה שייך לטייסת האחות), המכונאי המוטס רנ”ג דוד ויצמן, וששה חיילים מבסיס תל נוף שהצטרפו לטיסה. דקות לאחר שהמריא מהשטח והוריד חוליית ביום אוייב, התרסק המסוק ליד מצפה שלם ועלה באש. הצוות וארבעה מהנוסעים נהרגו, השניים האחרים נפצעו.
הנה סיפורו של שלום חן, אחד מהם, כפי שנכתב באתר “פרש“:
| “שרתתי בתל נוף, טייסת תעופה, גף צילום אויר כטכנאי פו”פ. באותו בוקר יום א,’ שלושה ימים לפני פסח, קיבלנו ממפקד הגף “צ’ופר” להשתתף באימון יסעורים, הדמיית אויב, וחלק מחברי לגף כמובן גם לצלם את תגובות המטוס וכו’. חברי ליאור זיגמונד ממנ”ט, חבר עוד מימי התיכון והטירונות, גם קיבל את “הצ’ופר” להשתתף בטיסה, טיסה ראשונה שלו, ועזרתי לו להחתים נשק וכל הפרוצדורה של עליה כתקן לטיסה. למען האמת הוא התייאש מהסיבוב עד כדי כך, שכבר חשב לוותר על הרעיון, אבל שכנעתי אותו שהוא חייב לעבור את החוויה ובסוף עלה לטיסה. לאחר התארגנות, נהלים וכו,’ עלינו לטיסה ביסעור אחר לכיוון מדבר יהודה. לאחר הורדה של צוות או שתיים כל אחד לנ.צ. שלו, חלה תקלה במסוק ונחתנו חיתת חירום במקום נוח. חיכינו למטוס שיחליף אותו והגיע 066.הוריד ממס”ניקים שהחלו לעבוד על התקלה, ואנחנו עלינו על 066 והמשכנו לדרכנו. המסוק הספיק להוריד את צוות הצילום שהם חברי לגף באחד הגבעות, נשארנו שבעה ביחד עם צוות האויר והמשכנו הלאה. הדבר הבא שאני זוכר, שהטכנאי המוטס דוד ויצמן ז”ל ביקש מכולנו להתיישב ולחגור את חגורות הבטיחות. אני שכבתי לתומי, אחרי 5 טיסות ביסעור כבר לא כ”כ מתרגשים, ואיך שאני חוגר המסוק עושה פניה חדה של עד 90 מעלות לדעתי, ואני מתעורר במסוק אפוף עשן לאחר שהרגשתי שמשהו שורף לי היד, מסתכל ימינה מסתכל שמאלה, ולא רואה אף אחד, רק עשן, וחושב לעצמי איך לעזאזל כולם בחוץ ומשאירים אותי בפנים. צלעתי החוצה, גיליתי שרגל ימין כואבת מאד. הרמפה לא הייתה ונאלצתי לקפוץ החוצה. הסתכלתי קדימה וראיתי מישהו שוכב על אחד הגבעות למעלה מכסה את פניו. הסתכל עלי וחזר לכסות את פניו. מאוחר יותר התברר לי שזו הייתה חברתי ענבל טווסי ז”ל ששירתה איתי בגף. הלכתי/צלעתי ימינה ואני רואה שובל של אש ישירות למקום בו ישבתי, זה מה שהעיר אותי, למען האמת, מהבלאק אאוט שבו הייתי שרוי. אני רואה את גוף המסוק עומד ללא קוקפיט, זנב ורוטורים מפוזרים וחוץ מענבל טווסי ז”ל, גיליתי גם את חברי ליאור זיגמונד. כן, אותו אחד שבסופו של דבר וויתר על רעיון הטיסה ומשכתי אותו בכח לעלות אליה, מכסה את פניו עם חולצה, הוא היה שרוף מאד והגן על הכוויות מהשמש, אינסטיקטיבית התיישבתי לידו וחיבקתי אותו. המסוקים שחגו באוויר החלו לנחות סמוך אלינו אחד אחד והראשון שחש לעזרתנו היה טכנאי מוטס שגיליתי את פרצופו בין ההרוגים בשאר ישוב, יהי זכרו ברוך. הדבר הראשון שביקשתי ממנו שיעזרו לענבל טווסי ז”ל, ומים – הפה שלי היה מאד יבש. רק לאחר שהטיסו אותי, ביסעור כמובן, לבית החולים בירושלים קלטתי את מה שעברתי. באותו לילה גילו לי שמהתאונה שרדנו אני וליאור זיגמונד, ענבל טווסי ז”ל נפטרה בדרך לבית החולים, לאחר שחשו לעזרתה, הטיסו אותה מיד אבל 98 אחוזי כוויה הכריעו אותה “ |
תודתנו לשלום חן על האישור לפרסם את סיפורו.
