בערבו של יום 5 בינואר 1949 נודע לממשלת ישראל כי ממשלת מצרים הסכימה להפסקת אש בקרבות מלחמת העצמאות שתיכנס לתוקף בתאריך 7 בינואר בשעה 16:00. בשל ליקויים בתקשורת, הודעה זו לא הועברה לכוחות הבריטיים ששהו באיזור תעלת סואץ. בשלב זה כבר נכנסו כוחות צה”ל לתוך סיני.
ב-6 בינואר, החליט אייר מרשל סר וויליאם דיקסון, מפקד פיקוד הים התיכון והמזרח התיכון של חיל האויר המלכותי הבריטי, בעקבות הוראות שקיבל מאת מפקדת החיל, להמשיך ולפקח על המצב בגבול בין מצרים לישראל. כתוצאה מכך הוצאו פקודות לטייסת 208 בבסיס ח”א המלכותי פאיד להכין מטוסי ספיטפייר כדי ללוות מטוס סיור מדגם מוסקיטו PR.34 של טייסת מבסיס 13 מבסיס ח”א המלכותי כברית, שמשימתם היתה לצלם לאורך הגבול. כן יצא מטוס מוסקיטו נוסף מלווה בארבעה מטוסי טמפסט 6 מבסיס ח”א המלכותי דוורסואר.
לאחר שהמטוסים חזרו וטייסיהם דיווחו שראו את חיילי צה”ל גוררים מטוס ספיטפייר מצרי שתפסו על ציר עוג’ה-רפיח לכיוון ישראל, החליט מפקד טייסת 208 מורגן, להקצות עוד 4 מטוסי ספיטפייר חמושים לגיחת סיור נוספת באיזור ביום שלמחרת. לטייסי המטוסים ניתנו פקודות ברורות להימנע מכניסה לקרב, אלא אם הותקפו, ולא לעבור את הגבול אל תוך ישראל. אבל גם נאמר להם שכל מידע שיוכלו לאסוף, אם חצו “בטעות” את הגבול, יתקבל בברכה.
ב-7 בינואר בשעה 11:15 המריאה הרביעיה שהובלה ע”י קצין טייס ג’וף קופר (במטוס מס’ זנב TP340 .טייס זה הפיל מטוס ספיטפייר בתקיפת ח”א המצרי על רמת דוד ב-22.5.1948) ומספר 2 שלו הטייס פרנק קלוז (מטוס מס’ זנב TZ228), מספר 3 היה קצין טייס טים מקאלהאו (מטוס מס’ זנב TP456 טייס זה הפיל 2 מטוסי ספיטפייר בתקיפת ח”א המצרי על רמת דוד ב-22.5.1948), ומספר 4 הטייס רון סיירס (מטוס מס’ זנב TP387). המטוסים פנו לאיזור עוג’ה-רפיח וכשהתקרבו לאיזור אבו-עגילה התפצלו לשני זוגות. קופר וקלוז הנמיכו לגובה 500 רגל, ומקאלהאו וסיירס חיפו בגובה 1500 רגל.
נתיב הטיסה המתוכנן לאורך גבול ישראל-מצריים, כלל מספר נקודות פנייה, וקל היה מאד לטייסים הבריטיים לחצות את הגבול. הטייסים תרו אחרי הספיטפייר המצרי שנגרר על ציר עוג’ה-רפיח, תוך כדי כך חצו את הגבול ולבסוף פנו לעבר רפיח. הטייסים לא ידעו שחמש עשרה דקות קודם לכן תקף מבנה של מטוסי ספיטפייר מצריים מטייסת מס’ 2, שיירת אספקה ישראלית באותו איזור, ומספר משאיות נפגעו ועלו באש. עקב חוסר תקשורת בין ח”א המצרי והבריטי, שנבע מההתקפה המצרית על מטוסים בריטיים ברמת דוד ב-22 במאי 1948, גרם לכך שהמבנה המצרי לא ידע שמטוסים בריטיים נמצאים באיזור.
הטייסים הבריטיים היו סקרנים והתקרבו לאיזור כדי לראות מה קרה שם. כשהתקרבו למשאיות הבוערות הנמיכו קופר וקלוז מתחת לגובה 500 רגל כדי לצלם, והזוג השני המשיך לחפות ב-1500 רגל. אנשי השיירה נדרכו לשמע שאון המטוסים המתקרבים כיוון שחששו מתקיפה נוספת, פתחו באש מקלעים, ופגעו במטוסיהם של קופר וקלוז. מטוסו של קופר נפגע קלות והוא מיד פתח מנוע ונסק לגובה. מטוסו של קלוז,שטס נמוך ולאט כדי לזכות בתמונות ברורות, נפגע קשה במנוע ועלה באש. קלוז משך לגובה 500 רגל,פתח את החופה ונטש. בעת פתיחת המצנח הסתבכו רגליו במיתרי המצנח והוא נחת על ראשו ושבר את ליסתו. קופר סובב את ראשו וראה את קלוז נוטש וצונח כ-10 מייל בתוך שטח מצרים.
בינתיים החליטו מקאלהאו וסיירס להנמיך כדי לראות מה קרה.
בעוד שלושת הספיטים הבריטיים חגים כדי לאתר את קלוז,הגיעו לאיזור שני ספיטים של טייסת הקרב הראשונה של חיל האויר הישראלי. את האחד, מס’ זנב 15, הטיס טייס המח”ל הקנדי ג’והן פרדריק מקאלרוי הקנדי, ואת השני, מס’ זנב 16, הטיס טייס המח”ל האמריקאי צ’אלמרס “סליק” גודלין, שניהם טייסי קרב וותיקי מלחמת העולם השנייה. כנראה בשל התרגשותם, זיהו הטייסים את הספיטים הישראליים כחלק מהמבנה שלהם, ואילו מקאלרוי וגודלין זיהו בטעות את המטוסים הבריטיים כמטוסי ח”א המצרי שכאמור תקפו קודם לכן את שיירת צה”ל. מקאלרוי שיחזר מאוחר יותר:”לא היו סימונים על הספיטפיירים. שניים מהם פנו מזרחה ועוד שניים יצאו משדה הראייה שלי כשצללו מטה. הם צללו ואיבדנו אותם, אז הזהרתי את גודלין ופנינו לעבר השיירה”.
מקאלרוי נצמד אל הספיטפייר של סיירס ומייד פתח באש. סיירס נפגע ונהרג. מטוסו נכנס לצלילה חדה והתרסק כ-3 מייל מערבית למקום התרסקות מטוסו של קלוז. אז פנה מקאלרוי לעבר מטוסו של מקאלהאו. קופר ראה זאת וצעק למקאלהאו לשבור. למקאלאהו לא היה זמן לעשות זאת. מקאלרוי התיישב על זנבו, צימצם את הטווח ופתח באש. הספיט הבריטי נפגע, ומקאלהאו נטש וצנח בערך 5-6 מייל ממקום התרסקות מטוסו של קלוז. הספיט של מקאלרוי נפגע במדחף מהשברים שעפו מהמטוס הבריטי.
בעוד מקאלרוי מפיל את קלוז ומקאלהאו, גודלין רדף אחרי מטוסו של קופר, התארגן מאחורי זנבו, ירה עליו ופגע בו במנועו. קופר הפך את המטוס ונטש. הוא נחת כ-10 מייל דרומית לאל-עריש.
מקאלרוי וגודלין חזרו לחצור, ביצעו גלגול ניצחון מעל לבסיס ונחתו בשעה 12:27. רק אז סיפר גודלין למקאלרוי שהמטוסים שהפילו היו בריטיים.
יום לאחר התקרית שלחו טייסי טייסת הקרב הראשונה מברק למטה טייסת 208 בניקוסיה וזה לשונו:
“מצטערים על אתמול, אבל הייתם בצד הלא נכון של הגדר. בואו אלינו מתי שהוא ונרים כוסית ביחד. אתם תזהו הרבה פרצופים מוכרים”…
