מובא כאן סיפורו של אלוף (מיל’) גיל רגב, המתאר הפלה של מיג 21 סורי במלחמת יום הכיפורים. הסיפור המלא, שכותרתו “בחזרה מן התופת” פורסם ב”דפי מורשת ח”א”, גליון 24, אוקטובר 2004 הופק ע”י ועדת המורשת של עמותת ח”א.
“זהו יומה השלישי של המלחמה, ואני אחרי גיחת פטרול בלילה לשרם-א-שייח’,שנראתה רגועה בתחילתה והסתיימה בצליפה נמוכה על סטיל מצרי ונחיתה בלי דלק באופיר. חזרנו לחצור, הנווט איציק ברעם ז”ל ואני, לקראת אור ראשון.עוד אנחנו עולים במדרגות הטייסת מודיעים ברמקול: “רגב, רגב, ממתינים לך לתדריך”. האמת, לזה לא ציפיתי, כל הדרך הביתה חשבתי על שינה מתוקה ועכשיו קוראים לי למשימה נוספת.
בחדר התדריכים נמצאת כבר כל הרביעייה. טייסים ונווטים, חוץ ממני כמובן. “איפה היית?”, שואל בניה, מוביל הרביעייה, “מחפשים אותך כבר רבע שעה”. לך תסביר לו, אני חושב לעצמי, ומתיישב ליד שמואלי, הנווט שלי למשימה החדשה. היעד: שדה התעופה הבינלאומי בדמשק. הספקתי כבר לבקר שם פעם אחת, מקום לא סימפטי,שדה מוגן כהלכה.נ”מכ בד וטילים נגד מטוסים.
היעד שלי הוא מגדל הפיקוח של השדה. אני בודק בתצלום האווירי את מיקומו המדויק של המגדל, לצד המסלול הראשי.
שמואלי נווט צעיר ביותר.מצב שונה במקצת מן הטיסה הקודמת, אני חושב לעצמי. בדרך למטוס אנחנו לא מדברים, אבל יש תחושה חזקה של עבודת צוות ואחריות משותפת. בעלייה למטוס,על הסולם,אני קורץ לשמואלי בשובבות כאומר לו “יהיה בסדר,אל תדאג,נחזור כולנו בשלום”.
המכונאי קושר אותי במהירות ובמיומנות ומאחל לי הצלחה, אבל מבטו מהורהר.הוא מסתכל עליי ארוכות כאילו מודד אותי בפעם האחרונה. תוך כדי התנעת המנועים אני מסדר את המפה והתצלומים במקום נוח,כך שאוכל להעיף בהם מבט נוסף לפני ההמראה. כל הרביעייה ממתינה בעמדת ההמראה, המטוסים מחוברים למכליות הדלק כדי להבטיח שנמריא מלאים בדלק שעוד נזדקק לכל ליטר ממנו בהמשך.
בזמן ההמתנה אני תוהה מדוע האמריקאים לא התקינו בפנטום בלם יד. הלחיצה הממושכת על הבלמים מאמצת את הרגליים עד שהן רועדות. ואולי הן בכלל רועדות מסיבה אחרת.
ההמראה כבדה מאוד. המטוס עמוס דלק ופצצות. הניתוק מהמסלול מתבצע סמוך לסופו. אחרי ההמראה העניינים נרגעים. טסים צפונה בגובה נמוך מעל הים בדממת אלחוט. מצפון לביירות פונים מזרחה ונכנסים בוואדי איברהים העמוק. הוואדי רחב מספיק כדי שכל הרביעייה תטוס בו מבלי להתגלות. טסים מזרחה לכיוון השמש שרק הפציעה וכבר מסנוורת.פה ושם נצנוצים של נ”מ קל ולא מסוכן.אחר כך מטפסת הרביעייה מעל לרכס האחרון לפני הירידה לבקעת דמשק.אני מספר 4 במבנה, משתדל כרגיל לטוס חזיתי ככל האפשר למספר 3, בקיצור “לשבת במקום”.
איתמר, מספר 2 במבנה, רואה את המיגים ראשון.”אחד,מיגים מימין”, הוא מודיע.רביעיית מיג 17 משלימה פנייה רחבה מימין. בשלב הזה עדיין לא ברור אם הם הבחינו בנו. מיג 17 הוא אמנם מטוס ישן יחסית אבל מסוכן בגלל יכולת התמרון המצוינת שלו, בעיקר בגובה נמוך.”לא להתייחס”,מודיע בניה המוביל, “ממשיכים קדימה”. פני השטח באיזור הזה די גבוהים, עוד רגע נתחיל להנמיך. מתחתינו שכבת ענני בוקר אופיניים לתקופה זו של השנה.לא רואים את הקרקע. בניה מוריד את האף ומתחיל להנמיך וכולנו בעקבותיו.
אני מבין שהוא מתכוון לחדור את שכבת העננים מבלי שיצר קשר עין עם הקרקע. מסוכן.אני מתלבט ונמשך מעט לאחור,אני סומך על בניה אבל אולי הוא טועה. נראה לידי טיפשי להתנגש ככה בקור רוח באדמה שאינני רואה דרך שכבת העננים. אבל בניה צודק. זו שכבת עננים דקה שאנחנו חוצים בזריזות, נעלמים דרכה מעיניהם של המיגים הקרובים אלינו ומיד מתגלה לנו המישור המוכר.
שלוש דקות לתקיפה. אני מתייצב במקומי יחד עם אלי,מספר 3, במבנה זוגות משוך לאחור.אני מוכן. “מושכים”,מודיע בניה ברדיו. מבער אחורי מוצת ואנחנו נוסקים בזווית תלולה כדי להרוויח גובה.הכל מסביב שקט ופסטורלי. אני מבחין בקלות בשדה התעופה העצום. מגדל הפיקוח עומד בדיוק במקום שלמדתי.עוד מעט הוא לא יעמוד כבר שם,אני חושב לעצמי. אני “מכופף” את המטוס הכבד למצב צלילה, כולי רגוע ומרוכז. משחרר את הפצצות במצב אידאלי ונחלץ בקלות מהצלילה העמוקה.רואה את מספר 3 כמייל לפניי ומתלבט אם לסגור את הטווח ולהתקרב אליו כדי שיוכל להגן עליי או לוודא קודם לכן שפגענו כהלכה.אני מחליט לבדוק היכן בדיוק פגעו הפצצות שזה עתה הטלתי.הפגיעות מצוינות אבל הפנייה הזו מרחיקה אותי ממספר 3 עוד יותר.
ברגע הזה הכל מסתבך. שמואלי הנווט שואג “רגב, מיגים מאחורינו”, בתנועה אינסטינקטיבית אני מושך בסטיק לפנייה הדוקה. הצעקה שלו לא משאירה ספקות מיג 21 יושב עלינו בטווח קרוב ויורה. זה עוד לא קרה לי, אני חושב לעצמי, מצב לא נעים ומסוכן מאוד.מיג 21 הואה יריב המסוכן ביותר שלנו בקרבות אויר.מטוס קטן יחסית, זריז,מעטפת הביצועים שלו דומה מאוד לפנטום.כל היתר תלוי בטייס שיושב בתוכו.הטייס הסורי שיושב במיג הזה כנראה מתרגש כמוני. אני מבחין בכדורים הנותבים שחולפים מטרים ספורים מאחורי הזנ בשלנו.
הפנייה החריפה שנכנסתי אליה “מעמידה” את הפנטום ללא מהירות.”מבער מבער”אני אומר לעצמי תוך שאני פותח את המצערות עד הסוף,משום מה המטוס מגיב לאט והמהירות לא עולה בקצב הצפוי. נזכרתי ששכחתי להשליך את מכלי הדלק הנתיקים, פעולה אלמנטרית בכניסה לקרב אויר שמאפשרת למטוס לתמרן ולהאיץ. אני לוחץ על כפתור החירום האדום ומשליך את שלושת המכלים מאוחר מדי. “שבור, בן זונה”צורח שמואלי מאחור ואני לא יודע למי הוא מתכוון, אליי או לסורי שיושב עלינו ויורה. “רק שנייה” אני משיב לו, “תן לאסוף קצת מהירות”. אני מוריד את האף בזווית תלולה ומנמיך בפראות לכיוון הקרקע. סוף-סוף יש מהירות.המיג מוותר,כנראה נבהל מהזווית התלולה כלפי האדמה, אלא שמיג אחר תופס את מקומו ברגע שאני נחלץ מהצלילה.”4 מסובך עם מיגים” אני מעדכן את בניה, מספר1,נוחר בקושי לתוך מסכת החמצן.אני מנצל את העובדה ששמואלי שותק למשך שניות מספר, מיישר כנפיים ומנסה לנתק מגע.
הדלק אוזל במהירות. מחוג מד הדלק מתקדם לנקודה שממנה אין דרך חזרה. זוג מיגים נוסף שלא מבחין בי פונה לפניי ומפנה לי זנב. אני מעביר בזריזות את המפסקים למצב אויר-אויר, הטיל התורן קולט את חום המנוע של המיג הימני והסנסור מצרצר באוזניות כאומר “יש קליטה, רשאי לשגר”. אני משגר את הטיל בתנאים מצוינים. קרוב וכמעט ישר מאחור. הטיל “חותך” למקום, משאיר שובל לבן ופוגע. המיג נדלק,”
מיד אחר כך נפגע מטוס הקורנס של רגב ושמואלי ממטוס מיג נוסף שירה עליו. רגב הטיס את המטוס הפגוע ונחת בשלום בבסיסו.
האירוע הזה היה 12/10/1973